חלומות גדולים

פרק 1.

״בר״
״ברבור, נו קומי״
״ברררבור״, קולה הקטן של שירה בצבץ לשינה השלווה שלי, וחייכתי חיוך קטן.
״בוקר טוב״ מלמלתי, והתמתחתי בצורה מוגזמת, מה שגרם לה לפרוץ בצחוק. ״ברבור, לא ככה מתמתחים״ היא נזפה בי, כשהתמתחתי בצורה מוגזמת, ומדי פעם דיגדגתי אותה.
צחקתי, והתיישבתי על המיטה, והיא מולי. כשהיא לבושה בשמלת הוורודה-לבנה שלה, עם שתי קוקיות קטנות.
״עוד פעם את יוצאת למועדון?״ שאלתי בבילבול, והיא צחקה, כשהיא נותנת לעצמה מכות קטנות במצח מתוך ייאוש.
התאפקתי לא לצחוק, ולזנק עלייה בנשיקות. ״אמא אמרה שתקומי, את צריכה לקחת אותי לגן, ואת צריכה ללכת לבית ספר״ היא אמרה, והינהנתי בעייפות.
״את מתרגשת?״ שאלתי בהתעניינות, והיא נאנחה, ושילבה את הרגליים ממש כמו אישה, אוח, אפשר לאכול את הילדה הזאת?
״לא, את מתרגשת ברבור?״ היא שאלה, והציצה בי מבעד הריסים הארוכים שלה, צחקתי והינהנתי.
״ברור שאני מפחדת שירה, בית ספר זה מקום מפחיד, בכלל כל מה שנעשה אי פעם יהיה מפחיד, כי יש את הפחד שלא יקבלו אותנו, וזה טבעי. אבל בנות משפחת גרין, מתגברות על הפחד, נכון?״ שאלתי בחיוך רחב, ומשכתי אותה אלי לחיבוק, והיא הינהנה נמרצות.
״שירה הערת את בר?״
שמעתי את הצעקה של אמא שלי וגיכחתי, כשאני מרימה את בר עליי, ויוצאת לסלון.
״בוקר טוב מאמי״ אמרתי בחיוך, בזמן שהיא חיפשה משהו בתיק שלה.
״באמת את עוד לא לבושה?״ היא חצי צעקה, כשהורדתי את בר, והרמתי את המפתחות של האוטו מהספה, וניפנפתי בהם.
״מחפשת את זה?״ שאלתי בשעשוע והיא נאנחה בחיוך, ״אוי ברבור״ היא מילמלה, והתיישבה על הכיסא ואני מולה, כשאני שמה את המפתחות ביד שלה, ומחייכת.
״אמא, תלכי רגועה לעבודה, הכל יהיה בסדר״ אמרתי בביטחון, והיא הינהנה בחצי חיוך.
היום זה היום הראשון שלי בבית הספר החדש שלי, רחוק מכל החברים שלי, ומכל מה שאי פעם הכרתי, בשכונה חדשה שרק אתמול עברתי אלייה.
בסך הכל, הכל יהיה בסדר. אמא הלכה בסופו של דבר לעבודה, היא אחות בבית חולים, ובנוסף המנהלת האישית שלי, ובכללי היא האישה הכי חזקה שאני מכירה, היא המודל לחיקוי שלי.
שמתי לשירה תוכנית בטלוויזיה, בדקתי שהדלת של הבית נעולה, ונכנסתי להתקלח בזריזות.
לבשתי ג׳ינס בהיר, וסנדלים בצבע תואם, וחולצת בית ספר שחורה.
לא, לא הרמתי אותה כדי לחשוף את הבטן כמו ששמתי לב שכל הבנות עושות היום, זה נראה לי טיפשי ומוזר.
זה חולצה. שתישאר למטה. וחוץ מזה, אני מרגישה חשופה, וזולה כשאני מתלבשת ככה, אני אומנם רוצה להיות דוגמנית אבל לא יודעת, זה מוזר לי מדי.
סירקתי את שיערי, ועשיתי צמה סינית. מרחתי טיפה קרם פנים כדי לא להיראות מתה, וטיפה מסקרה.
פעם הייתי חולת איפור, אבל הפסקתי כשהבנתי שאני רוצה להיות דוגמנית, רוב הזמן לרוב המבחנים, את אמורה להגיע בלי איפור.
ככה שרציתי שעור הפנים שלי יהיה הכי טוב שיש.
סידרתי את התיק שלי בזריזות, ולקחתי את האייפון שלי מהמטען, ואת האוזניות, והכנסתי לתיק.
״קדימה שירה, תכבי את הטלוויזיה״ אמרתי וכיביתי את האורות בבית, וסגרתי את כל החלונות, היא עשתה כדבריי ונעמדה לידי עם התיק גב הקטן שלה, חייכתי והרמתי אותה עלי.
נעלתי את הדלת, והתקדמתי לכיוון הגן שלה.
אחרי הרבה התנגדויות שירה נכנסה סוף סוף לגן החדש, והרשתי לעצמי להיאנח בקול.
הוצאתי את הפלאפון והאוזניות, ונתתי לעצמי להיסחף לעולם הפלאים של coldplay.
שכל שיר שלהם, מסמן דרך חדשה, וסיפור שונה, והכי חשוב, אהבה שונה.
כשהגעתי לבית הספר החדש שלי, בלעתי את הרוק שלי והבטתי סביבי.
הדבר היחידי שראיתי זה בנות זונות, שמתמרחות על בנים שונים, והאמת? פחדתי. אני יודעת בוודאות שאני לא אמצא את המקום שלי פה.
״את עומדת לי בדרך, יפוסטמה״ ילדה גבוהה צעקה לכיווני, ודחפה אותי עם הגוף הענקי שלה ועברה.
החיים של 1.58,רוב הבנות היו על עקבים, שלא הבנתי איך בית הספר מאשר את זה, בכלל.
בלעתי שוב את הרוק שלי, וחשבתי על כל מה שעברתי בקיץ האחרון.
הבית ספר המסכן הזה, זה מה שישבור אותי?
״סליחה?״ צייצתי לשומר, שהסתכל עלי באדישות וחוסר סבלנות.
״מה את רוצה?״ הוא סינן, והסתכלתי עליו טיפה מבולבלת. אפילו השומר לא נחמד?
״איפה זה המזכירות?״ שאלתי שוב, והוא נאנח.
״הבניין הראשון״ הוא אמר, והלך לצד השני של השער, מתעלם ממני במופגן. איפה הנימוס?
התקדמתי לעבר הבניין, ועם כל צעד שלקחתי, חבורות של נערים ונערות התלחששו. ׳זאת החדשה?׳
׳לא כזאת יפה׳ , ׳חמודה׳ , ׳היא כל כך הולכת לסבול פה׳
׳אין לה כסף לאיפור?׳ , ׳תראי איזה סתומה היא נראת׳ , ׳חלולה׳ , ׳קצת שמנמונת, לא?׳ , ׳כוסית דווקא׳
נכנסתי לבניין, ובבת אחת הפסיקו ההתלחששויות, לקחתי נשימה עמוקה, והתאפקתי לא לפרוץ בבכי.
הסתכלתי מסביבי, וחיוך קטן עלה בתוכי כשראיתי שלט שעליו כתוב ׳מזכירות׳
נכנסתי למזכירות, ויחסית לשעה 07:50 היו הרבה ילדים. כולם חדשים?
״ייאלה טובה, באמא שלך תחליפי לי לוקר מזדיין״ אחת מהילדות שעמדה לידי צעקה בקול מתחנן, והמזכירה שכנראה שמה הוא טובה, רק גילגלה עיניים.
כשעוד ועוד ילדים פנו אלייה בשמה הפרטי, הבנתי שהם לא חדשים.
זאת רק אני.
״סליחה?״ צייצתי שוב בקול שקט, ומעט חסר ביטחון.
״כן?״ טובה המזכירה שאלה מיואשת, וחייכתי אליה, ״אני בר גרין-״
״התלמידה החדשה?״ היא קטעה אותי בגיחוך, והינהנתי.
״בואי, בובה״ היא אמרה ויצאה מהשולחן הקטן שלה, והובילה אותי לחדר שנראה כמו מחסן. ״אני אתן לך את הספרים שתצטרכי השנה, ובנוסף תצטרכי לבחור מגמה״ היא  אמרה, ודיפדפה בין תיקיות, עד שזהיתי את שמי על אחת מהן.
היא נתנה לי ערימה של ספרים, ואת מספר הלוקר שלי, וקוד, ומערכת שעות.
״איזה מגמה בחרת?״ היא שאלה, ושירבטתי שפתיים בבילבול.
״איזה יש?״ שאלתי בחיוך עדין, והיא התיישבה על מספר ספרים.
״ביולוגיה, רפואה, כלכלת בית, ומנהל עסקים״ היא אמרה בייאוש, כאילו יודעת במה אני הולכת לבחור. ״ביולוגיה״ עניתי בסיפוק, והיא הרימה גבה בפליאה.
בלעתי את הרוק, ולקחתי ממנה את ספרי הביולוגיה, והתקדמתי לכיוון הלוקר שלי.
היה צילצלול, ככה שרוב התלמידים היו בכיתות.
הנחתי את הספרים והתיק על הריצפה, וניסיתי לפתוח את הלוקר.
אחרי מספר ניסיונות, התייאשתי.
התיישבתי על הספרים שלי, והנחתי את התיק לידי. אני בי׳2, אבל איפה זה י׳2? ומי ייקח אותי לשם? ולמה הבית ספר הזה לא מצמיד חונכים לתלמידים חדשים?
״כושלריבראבק״ שמעתי צעקה, שגרמה לי לקפוץ.
״הכל בסדר?״ שאלתי את הנערה שצעקה, והיא בחנה אותי, והתיישבה על הריצפה מולי.
״בית ספר מזדיין״ היא מילמלה, והרימה את הראש ובחנה אותי שוב.
״אני בר, ואת?״ שאלתי בחיוך, והוא גיכחה.
״אני, שרה״ היא השיבה בחיוך
״אז את התלמידה החדשה?״ היא שאלה, והעבירה עליי מבט נוסף.
הינהנתי, והיא צחקה. ״אז למה את יושבת פה על הריצפה כמו איזה מסכנה?״ היא שאלה, ונעמדתי בביטחון, והצבעתי על הלוקר.
״הדבר הבעייתי הזה עושה לי צרות״ אמרתי בילדותיות ושילבתי יידים.
היא צחקה, ונעמדה לידי, וחבטה בלוקר, שנפתח בבת אחת.
״את צריכה לעשות תקוד ואז לתת מכה קטנה, אותו דבר כשאת סוגרת״ היא אמרה, ועזרה לי להכניס את הספרים.
״תודה״ אמרתי בחיוך, ובהוקרת תודה, והיא הינהנה.
״יש לי הרגשה שאני ואת נסתדר יופי״ היא אמרה בחיוך שלא בישר טובות, וחייכתי אלייה בחוסר ביטחון.
מצד אחד, היא נראתה נחמדה, ומצד שני היא לא נראת כמו מישהי שאני יכולה לסמוך עלייה, האמת היא שאני לא סומכת עלייה.
בהמשך היום שרה לקחה אותי לכיתה שלי, והספקתי להכיר את המורות והמורים, ואת כל השיעורים והכיתות שאצטרך ללמוד בהם.

כשנכנסתי לקפיטריה, לא יכולתי שלא להסתכל על שרה, שישבה עם כל הבנות המופקרות של בית הספר.
ונראתה כמו המנהיגה שלהם, לקחתי לעצמי סלט, ודיאט קולה, והתיישבתי בשולחן מרוחק.
פרסתי את המפית, על הברכיים שלי, והתחלתי לאכול לאט ובעדינות.
אין ספק שארוחות הן דבר חשוב, ואני משתדלת להפקיד בהן חוץ מהפעמים, שאני ואמא ושירה מתנפלות על פיצה וצ׳יפס ב9 בערב.
גיכחתי מהזיכרון של הקיץ האחרון, ואיך שהעברתי אותו למרות כל מה שקרה. ושתיתי מהדיאט קולה שלי.
הרגשתי זוג עיניים בוחנות אותי, והרמתי את הראש כדי להיתקל בשרה שצופה בי מרחוק. כנראה מבולבלת למה לא ניגשתי לשבת איתן, כמו שהבטחתי לה בבוקר.
אבל הבנתי עם איזה בנות היא מסתובבת, ואני לא רוצה להיות חלק מהן.
המשכתי להתעסק באוכל שלי, כשהקפיטריה הפכה לשקטה במיוחד, ואלייה נכנסו חבורת בנים, כנראה בי״ב, והתיישבו בשולחן של שרה.
כל הבנים שם נראו כמו העתק מושלם אחד של שני, חוץ מחולצות שונות, כולם נראים אותו הדבר.

הצלצול הגיע, וזרקתי את המגש שלי, ומיהרתי לכיתת הביולוגיה.
נכנסתי טיפה באיחור, והתיישבתי ליד ילד שזיהיתי מהכיתה שלי.
חייכתי אליו חצי חיוך, והוא החזיר לי חיוך דומה.
״אני בר, אנחנו ביחד בכיתה, נכון?״ שאלתי בחיוך, והגשתי לו את היד ללחיצה, הוא הינהנן ולחץ את ידיי.
״אני איתי״ הוא ענה והביט בי, קלטתי אותו מיד. לא חנון אך גם לא מקובל.
המורה התחיל לדבר, וקבע שנתחלק לזוגות לפי מקומות הישיבה שלנו.
מה שגרם לי ולאיתי, לדבר ולהכיר יותר, ולהתחבר בן רגע.
והוא הבטיח שבהפסקה, ייתן לי סיור מורחב יותר בבית הספר ממה ששרה הראתה לי, ויתן לי כמה עצות, איך להתסדר פה.

בתמונה זאת בר, והתחלה קצת רפופה. אבל נקווה לטוב😂😉