חלומות גדולים

פרק 26- חלק א׳

״ואו,״ בר מילמלה בילדותיות כשנכנסנו לסמי עופר.
״אז חזרת לדבר איתי?״ שאלתי משועשע, והיא נתנה לי מבט רצחני.
״אמרת שזה עניין של שעה וזהו, שכחת להזכיר שזה בסמי עופר, ועד שנחזור הביתה אחרי הכל, יהיה כבר אחד בצהריים לפחות״ היא אמרה שוב בכעס וגילגלתי עיניים בחיוך, זה כיף לעצבן אותה.
״לפחות אנחנו ביחד,״ אמרתי בציניות, והיא צחקה.
״כן אה, לפחות זה״ היא אמרה בציניות ונעמדתי מולה, היא בחנה אותי בחיוך ולקחה את הכדור מהיידים שלי,
״רוצה משחק?״ היא שאלה בחיוך.
צחקתי והעברתי את היד בשיער בזמן שהיא הניחה את התיק שלה על אחד מהכיסאות, ועלתה על הדשא.
״את מודעת לזה שאת עם סנדלים?״ שאלתי בגיחוך והיא הינהנה בחיוך גדול, וכיווצה את הגבות שלה בבילבול,
״מפחד?״ היא שאלה בהתגרות ונאנחתי בחיוך.
בעטתי לכיוונה את הכדור והיא זזה במהירות,
״אבל בלי פיצוצים״, היא ביקשה בחצי חיוך ופרצתי בצחוק.
הלכתי לכיוונה, בזמן שהיא שיחקה עם הכדור.
״את כזאת חמודה לפעמים,״ מילמלתי בחיוך וסידרתי את השיער שלה מאחורי האוזניים שלה, היא חייכה בביישנות והורידה את הראש.
״ומי אתם?״ גבר מבוגר קרא והלך לכיוונינו.
״אני אביאור,״ אמרתי בביטחון, והלכתי לכיוונו בזמן שבר אחריי.
הוא הושיט את היד שלו ללחיצה ולחצתי בחזרה.
״נעים מאוד, אני משה, אני שמח שהגעת בסוף״ הוא אמר בחיוך, וחייכתי חצי חיוך בחזרה.
״ואת?״ הוא שאל והסתכל על בר,
״בר״ היא מילמלה בביישנות והוא חייך,
״אחים או בני זוג?״ הוא שאל בחיוך,
״שום דבר מהשניים״, עניתי במהירות.
״אז מה הקשר ביניכם?״ הוא שאל.
״היא הקמע מזל שלי״ אמרתי בחיוך ובר צחקה.
״אנחנו ידידים,״ היא תיקנה אותי וגילגלתי עיניים.
״אתם נראים כאילו יצאתם מעיתון אופנה או משהו,״ הוא אמר בחיוך, והתחלתי להשתעמם מהשיחה הזאת.
״שנגיע לעיקר?״ שאלתי בחוצפה, ובר נתנה לי מכה בבטן והסתכלה עלי בכעס.
״חסר סבלנות חבר שלך,״ הוא מילמל לבר, והיא גיכחה.
״הוא באמת חסר סבלנות, אבל לא חבר שלי״ היא אמרה שוב.
״בקיצור, תחליף בגדים ונראה מה אתה שווה״ הוא מילמל בחיוך, והלך לשבת על הכיסאות.
״רוצה לבוא איתי?״ שאלתי את בר והיא הסתכלה עלי מופתעת.
״להחליף בגדים? לא, אני אשאר פה״ היא מילמלה תוך כדי שהיא מגכחת.
״אל תהיי סתומה, מצידי תחכי בחוץ, אבל לא נראה לי שתשארי פה לבד,״ אמרתי טיפה מעוצבן.
״אתה דואג לי?״ היא שאלה בהתגרות, וגילגלתי עיניים.
״אל תחיי בסרט, זה לא בריא״
״אז למה אתה רוצה שאני יבוא איתך?״ היא שאלה שוב בהרמת גבה.
״מצידי תישארי פה״, אמרתי.
״אז למה הצעת לי לבוא?״ היא שאלה שוב.
״אין לי עצבים אלייך״ מילמלתי בכעס, והלכתי לכיוון המלתחות.
כועס על זה שאני צריך להסביר את עצמי ועל כמה שאלות היא שואלת.
לא יודע, אני מודע לעובדה שבר שונה, אבל אני רגיל לזה שבנות לא שואלות שאלות, ופשוט עושות מה שאני אומר.
אבל היא לא כזאת, היא שואלת שאלות בלי סוף, וסקרנית בצורה מעצבנת.
ואני שונא להסביר את עצמי מאה פעם, צריך בשביל זה סבלנות ולי אין.