חלומות גדולים

פרק 26- חלק ב׳

רצוי לשמוע את השיר שהוספתי.

״תאכלי״ אביאור ציווה עלי באדישות, והסתכלתי על הצלחת הענקית שהביאו לי מלאה בצ׳יפס ובהמבורגר שיותר גדול מהראש שלי.
התעלמתי מהטון דיבור שלו, והתעסקתי בצ׳יפס, לא כל כך היה לי תיאבון והדבר היחיד שרציתי היה לחזור כבר הביתה,
״מה נראה לך שאני עושה?״ שאלתי בציניות את אביאור, וניגסתי בצ׳יפס שהחזקתי.
הוא התעלם ממני במופגן, והמשיל לאכול.
״נראה לי שאת מתחצפת״ הוא מילמל בקול צרוד וכועס, והרים את הראש כדי להסתכל עלי.
״מתחצפת?״ שאלתי בגיחוך, ״סליחה? אני לא זוכרת שאתה אחד מההורים שלי, אני אדבר איך שאני רוצה״ הוספתי בזילזול והוא הניח את המזלג שלו בכעס, והעיניים שלו פגשו בשלי.
״מה זאת הגישה המזדיינת הזאת? את לא רואה שאני מנסה להיות נחמד?״ הוא שאל בכעס, וגילגלתי עיניים.
״בפעם הראשונה בחיים שלך״ אמרתי בגיחוך והוא התעלם ממני.
הוא בן אדם כזה מעצבן, אוף.
אני שונאת אותו, רגע אחד הוא נחמד ומצחיק והכל סבבה, ורגע אחרי זה הוא עצבני, ואדיש ובלתי נסבל.
״תאכלי״ הוא אמר שוב לאחר כמה דקות של שתיקה, הפעם בקול רגוע ושקט, ולא עצבני ונוזף.
״עבר לי התאבון״ מילמלתי בחוסר רצון, ושתיתי מהקולה שלי.
״לא אכלת כלום,״ הוא אמר, והפעם הסתכל עלי.
התעלמתי מהמבט שלו, והתעסקתי בכוס קולה ובקש השחור.
״בר״ הוא קרא בשמי, הפעם כועס.
הרמתי את הראש והסתכלתי עליו במבט שואל,
״אני לא רעבה, שבעתי״, אמרתי בביטחון כשהוא הסתכל עלי במבט המפחיד שלו, שזה המבט הרגיל שלו.
רציתי לשאול אותו מתי נוסעים בחזרה, אבל בחרתי לשתוק משום שזה לא היה מנומס, הוא עדיין אכל ולא רציתי לגרום לו להרגיש לא בנוח.
רגע, למה אני מרגישה לא בנוח לגרום לו להרגיש לא בנוח, לו אין בעיה לגרום לי להרגיש לא בנוח.
מה? אוף.
״בואי נלך,״ הוא אמר, והוציא אותי מהמחשבות שלי.
הסתכלתי עליו מבולבלת, והוא הניח כסף על השולחן וטיפ למלצרית שלא הפסיקה להסתכל עליו מהרגע שהגענו.
״סיימת לאכול?״ שאלתי, והוא הרים את הראש כדי להסתכל עלי וצחק.
הוא נעמד, ונעמדתי אחריו כשאני לוקחת את התיק שלי מהכיסא השני.
״את דואגת לי?״ הוא שאל שוב בגיחוך, ונעמד קרוב אליי.
בלעתי את הרוק שלי, והמלצרית נעמדה לידנו.
״סיימתם?״ היא שאלה בחיוך מזוייף, ואביאור התעלם ממנה.
״כן״ מילמלתי, וזזתי מאביאור.
יצאתי לכיוון החניה, ויכולתי להרגיש את אביאור הולך אחריי.
״עצרי״ הוא אמר בטון שעדיין אני לא יכולה להסביר, מהלחץ עצרתי.
הוא תפס את היד שלי וסובב אותי אליו,
״למה הסכמת לבוא איתי?״ הוא שאל, ובלעתי את הרוק שלי, ומשכתי בכתפיי, ״לא יודעת, כי ביקשת״ מילמלתי.
״זה לא סיבה,״ הוא קבע.
״מה אתה רוצה שאני אגיד?״ שאלתי, והאחיזה שלו על היד שלי התהדקה.
״לא יודע״ הוא מילמל, ובחן אותי שוב.
הלב שלי דפק כל כך חזק, שאני נשבעת שלרגע פחדתי שאביאור ישמע אותו.
״משהו בך גורם לי לרצות לעשות דברים, שעדיף שאני לא אעשה״ הוא אמר בכעס, ולא הצלחתי לנשום.
הוא הצמיד אותי בחוזקה למכונית שלו, ותפס את הפנים שלי כשהוא מצמיד אותי אליו.
העיניים שלנו לא ניתקו את הקשר שהן ייצרו, ואני ניסיתי לשלוט בדחף שלי לנשק אותו.
״מה אתה עושה?״ שאלתי בלחש, כאילו מפחדת שמישהו חוץ ממני וממנו ישמע.
״לא יודע,״ הוא מילמל.
״את יודעת, הרצון שלי לנשק אותך, בא כמו גלים, בא ונעלם״ הוא אמר וחייך לעצמו,
״אבל עכשיו אני פאקינג טובע״ הוא מילמל, וריסק את השפתיים שלו על שלי.
הוא ניסה להעמיק את הנשיקה, ופתחתי את השפתיים מעט, נותנת לו גישה מוחלטת, ומנשקת אותו בחזרה.
היידים שלי תפסו את השיער שלו, כמו מתוך אינסטינקט.
אין לי מושג מה עבר עלי או עליו, אבל זה הרגיש כל כך טוב. זה הרגיש טבעי, ואמיתי, ויותר מהכל זה הרגיש לי נכון.
זה הזוי, אבל עד הנשיקה הזאת לא היה לי שום רגש לאביאור, ועכשיו יש לי כל כך הרבה רגשות בבת אחת.
הוא עצר את הנשיקה, ונישק את המצח שלי.
״אביאור, אתה מאוהב בי?״ שאלתי. הוא הסתכל עלי, ואני עליו, ופרצנו בצחוק.
״אולי, ואת?״ הוא שאל, ומשכתי בכתפיי.
״אולי יום אחד תדע״ מילמלתי בחיוך, והוא צחק, ומשך אותי אליו שוב.
והפעם אני הייתי זו שנישקה אותו.

-

נכנסתי הביתה בשקט, ונכנסתי לחדר שלי.
סגרתי את הדלת של החדר שלי, והתחלתי לקפוץ באושר בלתי מוסבר.
לא יודעת למה אבל התרגשתי, התרגשתי מהחוויה הזאת שעומדת להתחיל, התרגשתי מהעובדה שמישהו כמו אביאור רוצה אותי, התרגשתי מהנשיקה איתו ומהדרך שהוא גורם לי להרגיש עם עצמי.
נשכבתי על המיטה בחיוך, ונשכתי את השפתיים שלי, כשאני לא מצליחה להפסיק לחייך.
אני לא יודעת איך להסביר את זה, ומאיפה כל זה בא, אבל באותו רגע הרגשתי כל כך מאושרת, שלא הייתי צריכה פלאפון או אינטרנט או כל דבר אחד, הדבר היחידי שרציתי לעשות היה להמשיך לשכב על המיטה, ולהריץ את הנשיקה שלנו כמה שיותר פעמים בראש שלי.
ובפעם הראשונה לא פחדתי שעשיתי משהו לא בסדר או מביך, לא פחדתי שהוא צוחק עלי, או שהוא לא רציני.
הרגשתי טוב ובטוחה בעצמי, וזה עצוב ומרגש בו זמנית שמישהו אחד ברגע אחד יכול לשנות את כל ההשקפה שלי על העולם.
הפלאפון שלי רטט, והוצאתי אותו מהכיס של הג׳ינס.
״את רוצה לצאת?״ ההודעה הייתה מאביאור, מאוחר מדי כדי להתנתק בר, מן הסתם שיש שני וי כחול והוא ראה שראית, תהיי אמיצה.
״מתי?״ שלחתי בחזרה לאביאור.
״ב6 וחצי ככה, אני אאסוף אותך״
״לאן?״ שאלתי שוב. והוא התנתק.
מה? מה נראה לו שהוא מתנתק?
הסתכלתי על הפלאפון מופתעת, וחיכיתי שהוא יתחבר, גם העדפתי לא להתנתק שלא יחשוב שהתחברתי רק בגללו, למרות שזה נכון.
אחרי משהו כמו חמש דקות, סגרתי את הפלאפון בכעס, והרבה מחשבות.
למה הוא התנתק? הוא התחרט? הוא בטח חשב שאני לא רוצה לבוא בגלל ששאלתי מלא שאלות. מצד שני, שאלתי רק שתי שאלות, ואביאור לא חסר ביטחון, הוא לא יתנתק בגלל כזה דבר.
הוא בטח עם מישהי אחרת, או עם חברים שלו ומעדיף לא לדבר איתי עכשיו.
אז למה הוא שלח הודעה בכלל? אוף.
שימות לא אכפת לי, מעכשיו אני לא רוצה לדבר איתו. למה הוא מדבר איתי רק כשהוא לבד ולא ליד חברים שלו? אני עד כדי כך מביכה?
הפלאפון רטט שוב, ונכנסתי לוואצפ במהירות שיא.
״למקום נחמד, מבטיח״ אביאור שלח, והקלה הציפה אותי. אלוהים אני כזאת סתומה במוח.
אני תמיד עושה את זה, כולה התנתק לרבע שעה, בטח הוא התקלח או משהו, או שהוא עזר לאמא שלו.
אבל לא, גברת בר ישר קופצת למחשבות שליליות.
״מה ללבוש?״ שלחתי, ולאחר דקה התחרטתי, כשהבנתי איך זה נשמע.
״כאילו לשים משהו מהודר או רגיל?״ שלחתי שוב, תוך כדי שאני נוזפת בעצמי על כמה חופרת אני נשמעת.
״את יפה בכל דבר, אני בעבודה נדבר אחרי זה״ הוא שלח.
אומייגד, ׳אני בעבודה נדבר אחרי זה׳ מה זה אמור להביע?
התקשרתי לליאן, שהפכה לאחרונה לאשת סוד שלי בהכל, וסיפרתי לה כל מה שקרה עד ההודעה האחרונה שהוא שלח לי.
״את רצינית? זה מה שהוא כתב?״ היא שאל ופרצה בצחוק.
״זה לא מצחיק, רעה״ מילמלתי בכעס, והיא המשיכה לצחוק.
״הוא קצת ייבש אותך״ היא הוסיפה הפעם בקול רגוע יותר, ״קצת?״ שאלתי בכעס, ״קצת הרבה״ הוספתי בחוסר נוחות, ושמעתי אותה מגחכת.
״טוב, זה אביאור, אי אפשר להגיד שהוא לא משאיר טעם של עוד״ היא מילמלה, וגילגלתי עיניים.
״אולי תבואי אלי?״ שאלתי בקול נואש ומתחנן, והיא צחקה.
״תני לי סיבה אחת״ היא אמרה בהתגרות וצחקתי.
״נזמין פיצה,״ מילמלתי בחיוך, יודעת שזה ישכנע אותה לבוא.
״אני מתארגנת״ היא קבעה וניתקה, צחקתי וגילגלתי עיניים.
הכנסתי את הפלאפון למטען, והדלקתי את הדוד, מחממת לי מים לקראת המקלחת.
השעה הייתה בסך הכל 2 בצהריים, אולי 2 ורבע .
אמא שלי ושירה חוזרות רק ב5, כי הן נוסעות ליום הולדת של ילד מהגן של שירה, יש אחרי ששירה מסיימת את הגן.
נשכבתי על הספה, ותהיתי לעצמי במה אביאור עובד...