חלומות גדולים

פרק 24.

״אנחנו צריכות לדבר על העבודה שלך אצל האבי הזה,״ אמא שלי אמרה כשהיא נכנסה למטבח.
קינחתי את האף, והסתכלתי עלייה מבולבלת, ״מה?״ שאלתי בבילבול, והיא התיישבה בכורסא מולי.
״אני לא רוצה שתעבדי אצל הנוכל הזה יותר,״ היא אמרה בכעס, והסתכלתי עלייה אפילו יותר מבולבלת, ״חתיכת נוכל,״ היא מימלה בשנית, והסתכלתי עלייה מופתעת.
״את בטוחה שאת מדברת על אבי, אמא?״ שאלתי בהרמת גבה, והיא הינהנה בכעס.
״תשלחי לו הודעה או שתתקשרי, אני רוצה שעד מחר תתפטרי״ היא אמרה.
״אין מצב, אני אוהבת את העבודה שלי שם, ואני אוהבת את אבי, מה רע בו?״ שאלתי, והיא צחקה בזילזול.
״מה טוב בו?״ היא שאלה, ונאנחתי, ״הכל״ אמרתי בגיחוך, והיא הסתכלה עלי רצינית.
״עד מחר, את מתפטרת״ היא אמרה בכעס, והלכה לחדר שלה לפני שהספקתי לענות לה, בעצם, על מי אני עובדת? גם אם היא הייתה נשארת, פשוט הייתי ממשיכה למלמל שאני לא רוצה להתפטר, ולא הייתי מעיזה להתחצף או לעמוד על שלי.
מהסיבה הפשוטה שאני מרגישה כל כך אשמה, שאין לי אומץ לפתוח את הפה מולה.
אני גזלתי ממנה את בעלה, ״אני יוצאת להביא את שירה,״ היא אמרה, והינהנתי.
״תעשי לי טובה, תמצאי לי את האלבום מהחתונה של דוד אהרון? סבתא שלך חפרה לי על זה״ היא ביקשה.
״טוב,״ אמרתי בחוסר רצון, אבל השתדלתי לא להראות את זה.
היא נעלה עלי את הדלת, וכיביתי את הטלויזיה משום שלא יכולתי להתרכז בה יותר.
הלכתי לכיוון החדר איחסון הקטן, והתיישבתי על הריצפה, מול הקופסאות שמלאות תמונות משפחתיות, הריצפה הייתה קרה, ולא נוחה.
התחלתי לפתוח את ארגזים שהיה רשום עליהם, ׳משפחתי׳ .
עברתי שני ארגזים עד שהגעתי לארגז של האלבומים, התחלתי להוציא אלבום, אלבום עד שמצאתי את האלבום תמונות מהחתונה של דוד שלי, וזאת הייתה חתיכת חתונה.
המנות יצאו באיחור, הכלה התלכלכה מהגלגלים של האוטו, וסבתא שלי ואמא של הכלה כמעט הלכו מכות בחופה.
צחקתי מהזיכרון הקצר שלי מחזיקה את סבתא שלי, ומונעת ממנה להיכנס לכלא על רצח.
הנחתי את האלבום בצד, והחזרתי את שאר האלבומים עד שנתקלתי בסוג של יומן תמונות, שרשום עליו ׳שייך לאוסי-אישי-לא לגעת׳
החזרתי את האלבום לארגז, אבל הרצון להציץ בו גבר עלי, והוצאתי אותו שוב, תוך כדי שאני נוזפת בעצמי.
פתחתי את האלבום, ורובו היה מלא בתמונות של אמא שלי עם חברות, ואבא שלי.
המשכתי לדפדף עד שנעצרתי על תמונה של אמא שלי עם אדם מוכר, וככל שהסתכלתי יותר, הבנתי שזה אבי.
הייתי מבולבלת. למה שאמא שלי תכיר את אבי? מה לה ולו?
ואם היא מכירה אותו למה היא רוצה שאני אתפטר?
לקחתי את התמונה מהאלבום, והחזרתי הכל במהירות, ורצתי לחדר שלי, דחפתי את התמונה לתיק בית ספר שלי, וחזרתי לקחת את האלבום של דוד שלי, והנחתי אותו על השולחן.
הפלאפון שלי צילצל, והשם של סבתא שלי הופיע על הצג,
״הי מותק, מצאת לי את האלבום?״ היא שאלה, והמוח שלי עדיין חשב על התמונה של אמא שלי עם אבי, בתמונה לא היה שום דבר יוצא דופן.
הם עמדו אחד ליד השני, כשהיד של אבי על הכתפיים של אמא שלי, ושניהם מחייכים למצלמה.
״בר,״ סבתא שלי קראה מהצד השני, ״תפתחי אני בדלת,״ היא ביקשה, וניתקה.
הנחתי את הפלאפון על הספה, ואספתי את השיער, הלכתי לכיוון הדלת ופתחתי אותה, וכמובן, כמה אופייני לסבתא שלי להגיד שהיא בדלת, ולא להיות בדלת.
התיישבתי על השיש של המטבח, שממנו היה אפשר להסתכל על הדלת, וחיכיתי לסבתא שלי, שהגיעה אחרי 20 דקות בערך.
״הי סבתא,״ אמרתי בחיוך, ועזרתי לה עם השקיות שהיא הביאה.
״שלום ליפה שלי,״ היא מילמלה ונישקה את הלחי שלי.
״האלבום על השולחן״ הודעתי, וסידרתי את הקניות במקום, בזמן שהיא שמה את התיק שלה על הספה, והתיישבה, כשהיא מתחילה לדפדף בתמונות וצחקה, ״זו הייתה חתונה בלתי נשכחת״ היא אמרה בחיוך, וצחקתי כשהתיישבתי לידה.
״סבתוש״, מילמלתי בחיוך והיא חיבקה אותי, הנחתי את הראש על הכתף שלה, וחיבקתי אותה בחזרה. ״התגעגעתי לנסיכה שלי,״ היא אמרה ונישקה את הראש שלי.
״סבתא, על מה את ואמא דיברתן אתמול?״ שאלתי בהתעניינות, והיא נאנחה ופירקה את החיבוק שדווקא די נהנתי ממנו.
״למה את שואלת?״ היא שאלה בהיסוס, והנדתי בראשי.
״כי אני רוצה לדעת, השתתקתן כי דיברתן עלי?״ שאלתי, והיא נאנחה.
״סבתא, בבקשה תספרי לי נמאס לי שאת ואמא מתנהגות אליי ככה, כאילו אני אוויר ואפשר להתעלם ממני, תכבדי אותי״ ביקשתי, והיא הסתכלה עלי בחיוך מיואש.
״כן, דיברנו עלייך מתוקה שלי,״ היא אמרה.
״על מה?״ שאלתי, והיא נאנחה. ״בר בבקשה מספיק, אני לא אוהבת להסתיר ממך, את יודעת את זה, אבל אני גם לא יכולה לספר לך״ היא ביקשה, ונאנחתי.
״רק תעני על השאלה ששאלתי וזהו,״ ביקשתי.
״דיברנו על אבא שלך, ועלייך זהו״ היא אמרה בשקט, והדלת נפתחה, ושירה רצה לכיוונינו וקפצה על סבתא שלי בחיוך.
״ייאלה אני אחליף בגדים ונתחיל לבשל צהריים,״ אמא שלי אמרה בחיוך, והלכה לחדר שלה.
שירה סחפה את סבתא לשיחה על אלזה ואנה, ואני המשכתי להסתכל על הטלוויזיה הכבוייה.
הלכתי לחדר שלי והתיישבתי על המיטה, הבטן שלי קירקרה ודרשה אוכל, משום שלא אכלתי מאתמול בצהריים.
נשכבתי על המיטה, וניסיתי להבין מה הולך פה.
למה אמא שלי רוצה אני אתפטר, ולמה יש לה תמונה עם אבי, והשאלה הכי חשובה זה מה אמא שלי צריכה לספר לי בקשר לאבא שלי?
לקחתי נשימה עמוקה, שהמחשבה על זה שאבי יכול להיות אבא שלי עלתה לראשי, הלב שלי החסיר פעימה.
זה לא הגיוני, אבא שלי זה אבא שלי, וקוראים לו איתמר גרין, והוא נפטר לפני כמעט שנה, וזהו ואני יתומה מאבא.
״את באה לאכול?״ אמא שלי שאלה, והיא עמדה מולי, מתי היא הספיקה להיכנס לחדר?
״כן, רגע״ ביקשתי, והיא הסתכלה עלי וכיווצה את הגבות בבילבול, ״הכל בסדר מאמי?״ היא שאלה והתיישבה לידי, ״אמא,״ קראתי בשמה, והיא הסתכלה עלי בשאלה.
רציתי לשאול את מה שחשבתי, אבל פחדתי להאשים אותה בכזה דבר, פחדתי לפגוע בה.
״לא משנה,״ מילמלתי בחצי חיוך, ויצאתי מהחדר לפני שהיא הספיקה להגיב.