חלומות גדולים

פרק 3-חלק א.

בחנתי את עצמי במראה, ומרחתי את הקרם פנים שלי.
היום אמא שלי לקחה את היצורה הקטנה לגן, ככה שיש לי יותר זמן להשקיע בעצמי, ולחשוב קצת.
הקמפיין הזה של פוקס הולך לשנות הכל, וזה כל כך מדהים איך הזמן עובר ודברים משתנים, אם לפני שבוע, או חודש מישהו היה אומר לי שאני אגור באיזור כזה, יהיה פרזנטורית של פוקס, ויתקרב כל כך להגשים את החלום שלי. לא הייתי מאמינה.
פיזרתי את השיער מהגולגול, וסידרתי אותו, בחנתי את עצמי עוד קצת במראה, לוודא שאין עיגולים מתחת לעיניים או פצעים.
אלוהים, אני יכולה להיות כל כך שיטחית לפעמים.
קבעתי היום עם קורל, החברה הכי טובה שלי, שתגיע לבקר אותי, ונלך קצת לקניון ומקסימום אם יהיה מאוחר שתישן אצלי.
היא תגיע היום ב12 לבית ספר שלי, ואני נשבעת שבחיים לא התרגשתי ככה. בדרך כלל הדבר הראשון שכולם רואים בי, זה שאני בישנית ושקטה, אבל עם לירז ובכללי עם אנשים שאני מרגישה בנוח איתם, אני סופר פאדחנית והיפרית, ומלאת ביטחון.
והאמת, אני שונאת את זה שאין לי ביטחון בלי אנשים שאני אוהבת מסביבי, לעומת זאת הדבר היחידי שיש לי ביטחון כלפיו, זה החיצוניות שלי.
לבשתי שורט ג׳ינס, כפכפי הווייאנס, וחולצת בית ספר לבנה, עשיתי צמה סינית בשיער, והוספתי טיפה מסקרה.

״בוקר טוב״ אמרתי בחיוך לשכנה הזקנה שגרה דלת מולנו, האמת אין לי מושג איך קוראים לה.
״בוקר טוב מתוקה״ היא אמרה, ולקחה את הדואר, חייכתי אליה וירדתי את המדרגות.
השעה הייתה 07:30, אז הגברתי את המהירות לתחנה, למזלי היא 2 דקות מהבניין שלי.
התיישבתי בספסל הריק, ושמתי אוזניות, ודיפדפתי קצת באינסטגרם.
החלטתי להעלות תמונה, שצילמתי ממזמן.
הוספתי סמיילי חמוד, והעלתי.

לאט לאט, מלא חברים מחיפה הגיבו לי, ואפילו ירוס, הרוב הגיבו לי שהם מתגעגעים וכמה אני יפה, ובתאכלס אף אחד מהם לא טרח לשלוח לי הודעה, או לענות לי להודעה מסריחה, ככה שזה שהם מתגעגעים לא נכון, זה סתם שקר שנחמד לשמוע.
לא הגבתי לאף אחד בחזרה, גם כי לא היה לי כוח ובמיוחד כי הם לא ראויים לזה.
האוטובוס הגיע, ועליתי בזריזות, כמובן שהוא חצי ריק.
התיישבתי בכיסא של אחד, והסתכלתי מהחלון, הכביש היה ריק לגמרי, מה שגרם לנהג לנסוע במהירות, והרחובות נראו כל כך יפה ומטושטשים מהמהירות, מה שגרם לי להתלהב יותר.
צילמתי את זה לסנאפצ׳ט, והמשכתי להתעסק באינסטגרם, עד שנמאס לי וכיביתי את הפלאפון.
״Tevel_lev liked your photo ״
ההתראה קפצה, והסתכלתי על הפלאפון מבולבלת, צילמתי מסך, ונכנסתי לאינסטגרם כדי לוודא שזה הוא.
נכנסתי לפרופיל שלו, והוא היה סגור. בטח סתומה, הורדת ממנו עוקב.
גילגלתי עיניים לעצמי, ונכנסתי לוואצפ, בדקתי שלירז הייתה מחוברת בבוקר, ושלחתי לה את הצילום מסך.
תבל לב, היינו זוג בערך שנתיים, אבל כל הזמן נפרדנו וחזרנו, והמעבר שלי היה באמצע הפרידה שלנו.
האמת היא שאני לא בטוחה אם הוא אי פעם אהב אותי, בלי לעוף על עצמי הייתי הילדה הכי יפה בבית ספר, והוא היה הכי מקובל, ככה שזה היה נחמד ונוח, אבל משהו בי באמת אהב אותו.
היו הרבה שמועות שהוא בוגד בי, בגלל זה היינו נפרדים וחוזרים.
ואני ברוב טיפשותי חשבתי שהוא חוזר אלי, כי הוא לא יכול להיות בלעדיי, אבל הבנתי דבר חשוב, בזכות קורל, הוא לא חוזר אלי כי הוא אוהב אותי, הוא חוזר כי הוא יודע שאני אקבל אותו כל פעם מחדש.
האוטובוס עצר בתחנה שלי, ולירז שלחה הודעה.
״מושפל״ קראתי שוב ושוב את ההודעה שלה וחיוך קטן עלה לי, אני מתה עליה. ״מה נראה לו? תחסמי תבן זונה, שלא נשמע ממנו לעולם״ היא כתבה שוב, וצחקתי.
התקדמתי לבית ספר, ״מה הוא נזכר בי פתאום?״ שלחתי לה, והיא הקלידה.
״דפוק, בטח קם בבוקר ונזכר שהוא אפס ובן של שרמוטה, אז הוא החליט להציק לך״ היא שלחה, וגילגלתי עיניים, והתאפקתי לא לצחוק.
כמה היא מקללת, שתהיה בריאה.
אני יודעת שאני ישמע ילדותית עכשיו, אבל אני לא מקללת, בחיים לא קיללתי, מגיל קטן סבתא שלי ואמא שלי, לימדו אותי לא לקלל, ללכת מכות, או בכללי לא להתנהג לא יפה, מגיל 0 סבתא שלי לימדה אותי להתנהג כמו ליידי, בצורה שתכבד אותי בתור אישה ונערה.
והאמת, אני מודה להם על כל זה, זה עזר לי ויעזור לי הרבה בחיים.
״די לקלל, בטח הוא עשה לייק בטעות״ שלחתי, ועליתי את המדרגות לכיתה.
״הוא נולד בטעות״ היא שלחה עם סמיילי צוחק, וחייכתי, למזלי יש לי את קורל שתקלל במקומי.
״טוב אני נכנסת לכיתה, אוהבת אותך״ שלחתי לה, ונכנסתי תוך כדי שאני מורידה את האוזניות.
לאחר שניה, הצלצול נשמע, התיישבתי במקום שלי, והוצאתי את מחברות מתמטיקה.
״ברו, היום סבתא באה אלינו בערב לדבר על הדירה של סבא, תהיי איתי שם?״ אמא שלחה, ושלחתי לה ״כן״ וסגרתי את הפלאפון.
אין לי כוח לסבתא שלי, וואי זה נשמע רע אבל זו האמת, זה לא שאני לא אוהבת אותה, אני כן.
אבל לפעמים היא מגזימה ודרמטית, לסבתא שלי קוראים לי תקווה, והיא אמא של אמא שלי, הדירה של סבא זה הדירה שאנחנו גרים בה עכשיו, סבא שלי ז״ל היה עובד בנדל״ן, והוא קנה דירה ברמת פולג, עוד בימים שלא היה יקר פה, ככה שלא באמת יש לנו כסף לשכור פה דירה, כי היא עולה יקר.
ואחרי שאבא שלי נפטר, לא היה לנו כסף להמשיך לשכור דירה בחיפה, אז סבתא שלי הציע שנעבור לפה, והיא תחזור לגור עם אחות של אמא שלי, כי היא התגרשה וצריכה עזרה עם הילדים.
עזבתי את המחשבות האלה, וכמו סתומה הבנתי שכנראה אין שיעור מהעובדה הפשוטה שרק אני פה.
ארזתי את הדברים שלי, וירדתי לחצר.
״בר, בר, בר״ יוסי צעק, ונעמד מולי, הסתכלתי עליו מופתעת, האמת הוא נחמד, אבל קרציה.
״מה קורה?״ שאלתי בחיוך, והוא שם את היד על הכיפה שהייתה לו על הראש וחייך, ״ברוך השם״ הוא מילמל בחיוך.
״תגידי, מה את עושה ביום רביעי?״ הוא שאל, והרהרתי במה להגיד.
״כלום״ פלטתי, והוא חייך ״אז את מוזמנת ליום הולדת שלי, זה יהיה בבית שלי, את יכולה לבוא עם ירוס״ הוא אמר, וירדה לי אבן מהלב שהוא לא הזמין אותי לצאת איתו.
״מזל טוב״ אמרתי בחיוך. ״תבואי?״ הוא שאל וסידר את השרשרת שלו.
״כן למה לא?״ אמרתי בחצי חיוך, וסידרתי את הכתפייה של התיק.
״אני אומר מעכשיו, בלי מתנות״ הוא אמר באזהרה וחייך, צחקתי והינהנתי. ״למה בלי?״ שאלתי, והבנתי שחברים שלו מסתכלים עלי, הוא הסתכל עליהם, וצעק משהו באמהרית והם קמו והלכו.
״כי אני שונא מתנות״ הוא אמר וגירד את העורף שלו.