חלומות גדולים

פרק 46.

״אהוב שלי,
בחודש האחרון, כמעט ולא הגעתי.
אני מצטערת, הכאב הרג אותי, אביאור.
לראות אותך מחובר לכל המכשירים האלה, אני מצטערת שאני לא מסוגלת להישאר לידך, כואב לי.
בבקשה תבין אותי, אתה האדם הכי חזק שאני מכירה.
אני מנסה אביאור, באמת שאני מנסה.
אני יושבת בחדר שלך, לבושה בחולצה שלך, ורושמת באחת ממחברות המתמטיקה הישנות שלך, זה המכתב השני שאני כותבת לך,
בתקווה שתקום, ותקרא את כולם.
החודש האחרון היה קשה לכולם, אבל אני לא מתביישת להגיד שאני סובלת יותר מכולם.
החבר הכי טוב שלי, האהוב שלי, השומר שלי, לא נמצא לידי כמו שאני רגילה.
אהוב שלי תסלח לי, כי בחודש האחרון נשברתי.
בכיתי ללא הפסקה, הפסקתי לאכול ולתפקד.
אמא שלך שופטת אותי, היא חושבת שאני לא באה כי אני לא רוצה, רק אני ואתה יודעים שזה לא נכון.
אני מתגעגעת לקול שלך ולחיבוק ונשיקה שלך, בכל נשימה שאני נושמת, בכל מקלחת, בכל שיחה, בכל דבר שמעט מפיח בי חיים, אתה חסר בו.
כי אתה החיים שלי.
אני אגיד לך את האמת, אני כועסת עליך.
כועסת שיצאת, כועסת ששתית, כועסת שנהגת, כועסת על מי שאירגן את המסיבה הזאת, כועסת על הרמזור, על הכביש, ועל החיים האלה.
באמת שזה לא מגיע לנו, מגיע לנו להיות מאושרים.
במיוחד אחרי כל מה שעברנו, מגיע לנו שלווה ושקט, אבל כמו תמיד, אנחנו מקבלים הכל חוץ מזה.
אומרים שלכל דבר יש סיבה, וזה משפט מפגר ולא נכון, כי איזה סיבה יש לאלוהים להעביר אותי את זה? אותנו?
אם אני עומדת במבחן, אני חייבת להודות שנכשלתי מזמן.
כי הפסקתי להאמין, הפסקתי להאמין שאלוהים מנסה לחזק אותי או משהו כזה, אני כועסת על אלוהים.
אני מסרבת להאמין בישות שגורמת לך ולי לעבור את כל זה.
אבל אני יודעת שהכל יהיה בסדר, ולא בזכות אלוהים, אלא בזכותך.
כי בשבילי אתה הכי חזק שיש, ואני יודעת שאתה תהיה בסדר, אתה לוחם. תמיד היית ותמיד תהייה.
הלוחם שלי״