חלומות גדולים

פרק 11.

״חמוד כזה״ קורל אמרה, והחזירה לי את הפלאפון שלי.
יצאתי מהאינסטגרם של איתי, וזרקתי את הפלאפון על המיטה, ״מה זאת אומרת?״ שאלתי.
״הוא לא ממש נראה הטעם שלך״ היא מילמלה, וגילגלתי עיניים.
״הוא שיא המתיקות, ויש לו אופי טוב, והוא מצחיק אותי״ אמרתי בחלומיות, והיא צחקה.
״אוקי״ היא אמרה ונאנחה, ״ואת אוהבת אותו?״ היא שאלה,
״אני חושבת שכן, זאת אומרת כן״ אמרתי בחוסר ביטחון, שאני בטוחה שקורל קלטה, כי היא הפכה למשועשעת יותר.
״והוא לקח אותך לעוד מקום חוץ מהסרט?״ היא שאלה בחיוך, והנדתי בראשי.
״לא כל כך יצא, כי באתי אלייך״ אמרתי בחיוך, והיא נשכבה על המיטה, ואני נשכבתי לידה.
״אוף, לא בא לי שתחזרי״ היא אמרה מיואשת. ״ולי לא בא לחזור״ מילמלתי בהבנה, והיא צחקה.
״אז תישארי פה, מה אכפת לך?״ היא אמרה בחיוך, וצחקתי.
״נראה לך? אמא שלי תהרוג אותי״
״אז לפחות תישארי לישון פה״ היא ביקשה, ונאנחתי.
״כבר יומיים שאני פה, לא הספיק לך?״ שאלתי, וצחקתי.
״לא, נו תישארי, מחר יום שישי, אמא שלך תסכים לך להבריז מעוד יום אחד״ היא אמרה משועשעת, ונאנחתי בחיוך.
״אני לא מבריזה, יש לי אישור רפואי״ תיקנתי במהירות, והיא צחקה.
״אז נוסף לזה שאת מבריזנית, את גם שקרנית״ היא אמרה והמשיכה לצחוק.
״סתמי״ אמרתי בחיוך, ופיזרתי את השיער.
״אני צריכה ללכת״ הוספתי, וקורל נאנחה, ״רק 2 בצהריים״ היא אמרה ברטינה.
״אני יודעת, אני רוצה לעבור אצל אבא שלי״ אמרתי במבוכה, והיא נאנחה בהבנה, ״לבוא איתך?״ היא שאלה, והנדתי בראשי לשלילה.
״אני אסתדר לבד״ אמרתי בחיוך, ונעמדתי.
קיפלתי את כל הבגדים שלי בחזרה לתיק גב שהבאתי, ולאחר מכן הכנסתי את האוזניות, מטען, ומוצרי טיפוח שונים שהבאתי.
אחרי הרבה התחננויות שאני אשאר, נפרדתי מקורל, ואז מאמא שלה.
ויצאתי לתחנה לחכות לאוטובוס. זה היה נחמד להעביר את היום הולדת של קורל ביחד איתה, וכמובן שאצל קורל זה אף פעם לא ערב אחד או יום אחד של יום הולדת, זה לפחות 5 ימים במקרים הטובים זה רק 3 ימים, של החגיגות הבלתי פוסקות שהיא מארגנת.
מה שיפה בזה, שהיא אף פעם לא מוותרת על אחד מהחברים שלה, איכשהו היא תמיד מסדרת הכל כדי שהיא תוכל לחגוג עם כולם ביחד, בכללי, היא הבן אדם הכי מיוחד שאני מכירה.
היא מסוג האנשים שבאמת באמת טובים, ויפים מכל הבחינות.
האוטובוס שלי הגיע אחרי משהו כמו 20 דקות, ונסעתי לבית העלמין, עד עכשיו הייתי שם רק פעם אחת ביום הלוויה, וזהו.
לא אהבתי לבוא לשם, במיוחד לא לבד. אבל בזמן האחרון אני מרגישה שאני חייבת ללכת.
נכנסתי לבית העלמין, והוא היה כמעט ריק, מלבד עוד 4 אנשים שהסתובבו, התקדמתי לפי הזיכרון שלי, לכיוון החלקה של אבא שלי.
שהייתה לקראת הסוף, לקח לי משהו כמו חמש דקות למצוא אותה.
התיישבתי מולה, בכיסא שהיה מיועד לישיבה, ולקחתי נשימה עמוקה .
הנחתי את התיק על הריצפה, והלכתי לכיוון הדליים ולקחתי אחד, מילאתי אותו במים, וניקתי את המצבה.
חזרתי לכניסה, וקניתי זר פרחים ונר זיכרון. הנחתי אבן על המצבה, ואת הפרחים במקומם, הדלקתי גם את הנר זיכרון עם הגפרורים שהיו מונחים ליד התא שנועד להגן על הנר מפני גשם ורוחות.
הכנסתי את הנר, וסגרתי את התא.
עד עכשיו עשיתי את כל הדברים האלה בצורה מאוד זרה, נמנעתי מבאמת להבין שאני פה. עשיתי מה שצריך לעשות, וברגע שסיימתי הכל והתיישבתי מול המצבה בשנית, דמעות שטפו את העיניים שלי, וטישטשו את הראייה שלי.
הרגשות שלי התערבבו ויצרו חורים בבטן שלי שביחד השתלבו לחור אחד גדול במיוחד, שנקרא ריקנות.
ובתוך הריקנות, היה הכל חוץ מריקנות, הרגשתי כאב, מועקה, ובמיוחד הרגשתי אשמה.
מהיום שאבא שלי נפטר, לא התנצלתי אפילו לא סתם לעצמי.
והכי פחדתי לספר לאמא שלי, מה אני מרגישה ואיך דיברתי, פחדתי ואני עדיין פוחדת יותר מהכל, שכשהיא תבין ותגלה, היא תפסיק לאהוב אותי. וכנל, לגבי שירה. גזלתי ממנה את אבא שלה, ובאיזה זכות?
אני יודעת שזה טיפשי, להאמין שבגלל שאיחלתי לו למות, הוא מת. אבל זה מורכב יותר, וקשה יותר. אני חושבת שאני מרגישה אשמה בגלל שבאמת שנאתי אותו באותו רגע, באמת רציתי שזה יקרה, אני מאמינה שבגלל שהתכוונתי לזה- זה קרה.
אני לא מצליחה לדבר אל אבא שלי, זה נשמע כל כך טיפשי, הוא מת, אז בשביל מה לדבר לחתיכת אבן? או לכתוב מכתב?
זה מה שאמא שלי עושה, ככה היא ״מדברת״ אליו, כל ערב היא רושמת לו מכתב איך עבר לה היום.
מצד אחד, אני מקנאה בה שיש לה במה להיאחז, מצד שני, אני מרחמת עלייה שהיא מאמינה שהוא שומע.

״אני בבית״ קראתי, כשנכנסתי הביתה.
נעלתי מאחוריי את הדלת, והנחתי את התיק בכניסה, והלכתי למטבח.
הבית היה ריק, אולי הן יצאו לסרט או משהו.
הכנתי לעצמי חביתה, והתיישבתי לאכול, האמת היא שהייתי מבולבלת, מהביקור בבית העלמין, ועדיין כשהגעתי הביתה, לא הצלחתי לחשוב על כלום, כאילו המוח שלי היה ריק לגמרי.
הדבר היחידי שידעתי בוודאות, זה שהביקור שם הציף את רגשות האשם שלי, ואפילו הכפיל אותם פי אלף יותר.
הפלאפון שלי צילצל, ועל הצג הופיע המספר של איתי. עדיין לא שמרתי אותו באנשי קשר או משהו, אני פשוט ממש טובה בלזכור מספרים, לקחתי נשימה עמוקה, ועניתי לפלאפון.
״יפה שלי, חזרת כבר?״ איתי שאל בהתלהבות, עוד לפני שהספקתי להגיד הלו בכלל, הוא לוקח את הקשר הזה מהר מדי, אנחנו כולה חמישה ימים ביחד, בוא קח נשימה עמוקה.
אבל למרות שהוא מתלהב, אני מחבבת אותו.
״כן, לפני חצי שעה בערך נכנסתי הביתה״ אמרתי באדישות, והשתדלתי לא לצאת מגעילה רק בגלל שאני מבואסת.
״את רוצה שאני אבוא? ואני אביא איתי פיצה ונראה סרט?״ הוא שאל.
״איתי, היום זה לא זמן טוב, אפשר לדחות למחר?״ שאלתי, ושמעתי אותו נאנח מהצד השני של הקו.
״לא, מחר בערב יש לי אימון כדורגל״ הוא מילמל, וגילגלתי עיניים.
״אני מצטערת, פשוט אין לי מצב רוח, ואני לא רוצה לבאס אותך״ אמרתי, והוא נאנח שוב.
״קרה משהו אצל מורן?״ הוא שאל.
״קוראים לה קורל, ולא קרה כלום״ תיקנתי אותו, והוא צחק.
״בסדר, זה אותו הדבר״ הוא אמר בהתנשאות, והנדתי בראשי בעייפות.
״אז ניפגש מחר בבית ספר?״ הוא שאל.
״כן״ עניתי, ויכולתי להרגיש את החיוך שלו, ״בי, אוהב אותך״ הוא אמר במהירות, וניתק לפני שהספקתי להגיד לו בי בחזרה.
הדלת של הבית נפתחה, ושירה נכנסה בריצה, וקפצה על הספה, לא שמה לב אפילו לקיום שלי.
הדלת ננעלה, ואמא שלי נכנסה דקה אחרייה.
״יפה שלי״ היא מילמלה ומשכה אותי לחיבוק, היא נישקה את המצח שלי, ונאנחה, ״כיף שאת בבית״ היא אמרה, והוסיפה נשיקה אחרונה ואז שיחררה אותי.
״כיף להיות בבית״ אמרתי בחיוך, דיברנו על היום הולדת של קורל, והלכתי לחדר, החלפתי לפיג׳מה, ונשכבתי במיטה שלי.
וכמו תמיד לפני השינה, הראש שלנו חושב על כל מה שעברנו היום, והמחשבות שלי נתקעו בביקור אצל אבא שלי.
הרגשות אשם שהרגשתי היום אפילו הכאיבו יותר, והגוש שעמד בגרוני הקשה עליי לנשום.
לקחתי נשימה עמוקה, ולמרות הדמעות שהקשו עליי להירדם, ריכזתי את כל כולי בשינה.