חלומות גדולים

פרק 13.

המשכתי לראות את המרתון של הבורר שעשיתי עם עצמי, והפלאפון שלי צילצל, השעה הייתה 1:30 בלילה.
עניתי למספר החסום, ״הלו?״ שאלתי בשקט.
״בר?״ שמעתי מהצד השני את הקול של ירוס, שיחררתי נשימה, אני שונאת שמתקשרים מחסום, זה מלחיץ אותי.
״הכל בסדר?״ שאלתי, עדיין טיפה כועסת עלייה שהיא השתנתה כל כך מהר ליד אביאור.
״לא ממש״ היא מילמלה, והשתקתי את הטלוויזיה.
״קרה משהו? את בסדר?״ שאלתי במהירות, ודאגה עטפה אותי. אני אומנם כועסת עלייה, אבל זה לא אומר שהפסקתי לחבב אותה, היא בסך הכל ילדה טובה, ואני בטוחה שאין לה שום כוונות רעות.
״אני מחוץ למועדון שהיינו בו פעם שעברה״ היא מילמלה בקול שבור,
״את יכולה לבוא לקחת אותי?״ היא שאלה ופרצה בבכי.
״אני כבר באה״, אמרתי בביטחון, בלי לחשוב על איך אני אגיע בכלל.
היא ניתקה, והחלפתי במהירות לג׳ינס וכפכפים וגופייה פשוטה, בלי לחשוב על מזג האוויר בחוץ, הגופייה עלתה מעט וחשפה את המותניים שלי, ושנאתי את זה.
לקחתי את הפלאפון ומפתחות לבית ומעט כסף ששמרתי בצד למוניות.
ויצאתי בשקט כשאני נועלת אחריי, משתדלת לא להעיר את אמא שלי.
ירדתי במדרגות בכזאת מהירות, שאני עדיין מופתעת שלא החלקתי.
ממש דאגתי לירוס, היא בחורה כל כך חזקה בטוחה עצמה, והעובדה שהיא בכתה גורמת לי לחסור ביטחון.
התקדמתי לאיזור של המוניות, ועליתי למונית הראשונה שראיתי, אמרתי לנהג את שם המועדון והוא התחיל לנסוע.
רק לאחר חמש דקות של נסיעה הבנתי כמה אני חסרת אחריות, לא הודעתי לאמא שלי שאני יוצאת, ולא בדקתי בכלל עם מי עליתי למונית, זה יכול להיות רוצח סדרתי או משהו.
התיישבתי קרוב לדלת, והשענתי את הראש על החלון, מוודאת שהוא נוהג בדרך שאני זוכרת מאותה פעם שהייתי עם ירוס.
אחרי עשרים דקות שכמעט התחרפנתי בהם, כי הוא החליט לקחת את הדרך הארוכה, הגענו.
שילמתי לו, ויצאתי מהמונית.
התקשרתי שוב לירוס, וניתקתי כשראיתי אותה יושבת על הריצפה מחוץ למועדון, כשהיא נשענת על הקיר.
״ירוס״ מילמלתי והתכופפתי אלייה, כשאני עוזרת לה לעמוד.
״מה קרה?״ שאלתי כשהושבתי אותה על הספסל. ליטפתי את הלחי שלה, וניגבתי את הדמעות שזלגו לה.
״תודה שבאת״ היא מילמלה, ומשכה באפיה. ״התקשרתי לכל החברות שלי, אף אחת לא באה חוץ ממך״ היא הוסיפה, והסתכלתי עלייה מלאה ברחמים, עצב, ודאגה.
״מה תודה? תתפשטי״ אמרתי בחיוך, והיא צחקה, מה שגרם לי טיפה להירגע. ״אולי תספרי לי מה קרה״ ביקשתי, והתיישבתי לידה.
״סבא שלי נפטר״ היא אמרה בעצב, ופרצה בבכי חזק יותר.
משכתי אותה אליי, וחיבקתי אותה הכי חזק שיכולתי, ״במקום להיות איתו בבית חולים, העדפתי להיות במועדון״ היא מילמלה, וחיזקה את החיבוק שלנו.
״אני נוראית״ היא מילמלה בבכי, ונאנחתי בצער. ״את לא נוראית״ אמרתי בביטחון, והיא הסתכלה עלי בעיניים גדולות, מלאות חרטה.
״אני כן״ היא אמרה בביטחון, ״אני הייתי צריכה למות, ולא הוא״ היא אמרה בקול צרוד מבכי, והלב שלי דפק בחוזקה, כשהבנתי שהיא מרגישה עכשיו בדיוק כמו שאני מרגישה בכל יום ויום, זה הדבר הכי כואב בעולם, ואני לא מאחלת את זה לאוייבים הכי גדולים שלי, אני לא מאחלת לאף אחד להרגיש ככה.
״ירוס, זה לא אשמתך״ אמרתי בביטחון, ממקדת את המבט שלה עליי.
״הוא ביקש שאני אבוא, בר, הוא ביקש ואני תירצתי לו איזה משהו על זה שיש לי מלא שיעורים״ היא אמרה בקול רועד, ״את יודעת מה כואב?״ היא שאלה, והינהנתי
״שאת יודעת שהוא לא כועס עלייך, אבל את כועסת על עצמך שזה הדבר האחרון שהוא יזכור ממך״, אמרתי בהבנה, והיא הסתכלה עליי מופתעת וניגבה את הדמעות שלה.
החזקתי את עצמי לא לפרוץ בבכי לידה, ולקחתי נשימה עמוקה.
״אבל זו לא אשמתך, אנשים מתים, ואנחנו בני אדם ואנחנו עושים טעויות״, אמרתי בביטחון, מנסה להפנים ואולי לאמץ משהו מהדברים שאני אומרת, לעצמי.
״סבא שלך לא יזכור אותך ככה, תסמכי עליי, הוא יזכור אותך בתור הנכדה שלו״ אמרתי, והיא הינהנה, כשהיא כמעט ופורצת בבכי.
״ואת צריכה לסלוח לעצמך, זה לא יקרה ברגע, אבל זה יקרה״ אמרתי בביטחון, והיא משכה אותי לחיבוק.
לאחר מכן, לקחתי אותה אליי הביתה, היא התקלחה ולקחה ממני פיג׳מה, את רוב הלילה היא העבירה בבכי, ואני עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות, וזה להיות שם בשבילה.
כמו שקורל הייתה שם בשבילי, היא ישבה איתי לילה שלם, ורק חיבקה אותי, וזה בדיוק מה שעשיתי בשביל ירוס.