חלומות גדולים

פרק 23.

התיישבתי בספסל, משקיפה על מאות תלמידים, כל אחד עסוק בעניינים שלו.
חלקם יושבים לבד וחושבים, חלקם צוחקים בקול חזק, חלק מציקים לתלמידים אחרים, וחלק שומעים מוזיקה.
לכל אחד יש את הצרות שלו, בעיות בבית או בלימודים, או בחיי החברה, לייתר דיוק לכל אחד יש את העולם שלו ואת המציאות שלו, וכשאני מסתכלת על זה ככה, במה אני שונה מהם? למה אני חושבת שהבעיות שלי יותר קשות משלהם?
אני בטוחה שהם חושבים את אותו הדבר, שהבעיות שלהם פי אלף יותר קשות משלי וכשאני באמת חושבת על זה, אף אחד לא שם לב למה השני מרגיש,
הבוקר נזכרתי בתקופה שאבא שלי היה בחיים, כשהייתי לפחות בת 13 או 14, אני זוכרת שהוא ואמא שלי רבו ריב נוראי בחדר שינה שלהם, ולרגע הייתי בטוחה שזה ייגמר רע ואולי כדאי שאני אזמין משטרה, ואז ההורים שלי יצאו מהחדר שינה, שניהם נסערים ונעמדו מולי, מבקשים ממני להחליט מי אני רוצה שישאר בבית ומי יעזוב לתקופה קצרה, עד שהעניינים ירגעו.
אני זוכרת שהרגשתי נורא כשאמרתי, ׳אבא׳, ואחרי שהוא עזב, נכנסתי לחדר שינה שלי ופרצתי בבכי, שנמשך ימים.
זה לא הפסיק שם, הם גרמו לי לקחת את ההחלטות שלהם בקשר, וביקשו ממני להחליט מה יהיה, מה אני מעדיפה שישארו ביחד או יפרדו, וכמו כל ילד או ילדה נורמלי, ביקשתי שישארו ביחד.
אבל כל זה, זה רק זיכרון רע, מה שאני מנסה להגיד, זה החוסר אונים שהציף אותי, כשהגעתי למצב שאני צריכה לבחור בין שני אנשים שאני אוהבת, את האכזבה משניהם שהביאו אותי למצב הזה, ואת החוסר יחס שקיבלתי.
ההורים שלי, הם היו ועדיין, הורים טובים בסך הכל, שעשו החלטה שגוייה.
הפואנטה היא, שלפעמים אנחנו כל כך עסוקים בצרות של עצמנו, ובבעיות שלנו בלבד, שבחיפוש אחר פיתרון, יוצא מצב שאנחנו פוגעים באנשים שאנחנו אוהבים, לא תמיד בכוונה, או כוונה רעה.
בגלל זה החלטתי לא לשתף פעולה עם מה שארמונד ביקש ממני לעשות, הבעיה שלי היא שאני לא מספיק אמיצה, ואני לא מתכוונת לפתור אותה על ידי זה שאני אפגע באדם אחר.
״על מה את חושבת?״ קול גברי שאל, וכבר זיהיתי למי שייך הקול הזה, לאביאור.
״סתם,״ מילמלתי ופקחתי את העיניים, כשאני מתיישרת לישיבה.
״את בוכה,״ הוא הוסיף, והמשיך להסתכל ישר, ניגבתי את הדמעות שלא שמתי לב אפילו שזלגו, ומשכתי בכתפיי.
״כנראה חשבתי על משהו עצוב,״ מילמלתי בהיסח דעת, והוא נשען על הספסל, ושמתי לב לספר שהוא החזיק ביד שלו.
״ראיתי את הפרסומת שלך,״ הוא מילמל, והסתכלתי עליו במבט שואל.
״ומה חשבת?״ שאלתי בגיחוך, והוא סובב את הראש כדי להסתכל עלי, בפעם הראשונה מהרגע שהוא הגיע.
״שהם הרסו את העדינות שלך, לא אהבתי את הפירסומת, היא לא ייצגה שום דבר ממך, לא היית יפה או סקסית, בכללי לא מצאתי עניין, והחלפתי ערוץ שנייה אחרי״ הוא אמר בביטחון, ולא הפסיק להסתכל עלי.
הסתכלתי עליו המומה, מנסה לא להיפגע. ״איה?״ שאלתי בגיחוך ציני,
״שאלתי לדעתך, זה נכון, אבל מה גורם לך שהדעה שלך תשנה משהו? אני אהבתי וזה מה שחשוב״, אמרתי בביטחון, והוא גיחך, גורם לכל מה שאמרתי להישמע חסר משמעות.
״מה הבעיה שלך?״ שאלתי, עדיין מנסה לא להראות לו שנפגעתי.
״את,״ הוא ענה בכעס, ונשכתי את השפה שלי בלחץ, הוא בחן אותי והניד בראשו בגיחוך.
״לא היית צריכה לבוא לפה, את יודעת?״ הוא ספק אמר, ספק שאל.
״אבל באתי, תתמודד, חוץ מזה מאיפה כל השינאה הפתאומית הזאת שלך?״ שאלתי בכעס, והוא צחק.
״אני לא שונא אותך, לשנוא זה אומר להשקיע בך מאמץ ולחשוב עלייך, ואת כל כך לא חשובה שאת אפילו לא במצב הזה״ הוא אמר, והפעם אני צחקתי.
״בתור אחד שלא משקיע בי מאמץ, אתה סביבי די הרבה, לוקח אותי טרמפים, מנסה לדבר איתי, למה שלא תודה באמת וזהו?״ שאלתי בחיוך מקסים, שראיתי שטיפה עיצבן אותו.
״יודה במה?״ הוא שאל בהתנשאות.
רציתי להגיד שיודה בזה שהוא דלוק עלי, אבל הבנתי כמה טיפשי זה נשמע, למה שהוא יידלק עלי? למה שהוא ירצה אותי בכלל? יש לו כל ילדה, נערה, ואישה מבוגרת לבחירה, אף אחת לא תתנגד.
ואת באמת חושבת שהוא ייבחר בך? אז שתקתי.
אבל האמת שיותר מהכל, רציתי לאחל לו למות ולקלל אותו, אבל את כל הדברים הרעים שמרתי בפנים, ולא העזתי להוציא.
״עזוב, אתה יודע אביאור? נראה לי שזה גדול עלי, כל הריבים האלה איתך, אני לא רוצה לריב איתך, אז אם אתה לא יכולה לשלוט בעצמך, אל תפנה אלי יותר, ובכללי אל תפנה אליי עד שתתנצל על הדרך שבה דיברת אליי עכשיו, הבנת?, אתה לא אחד מהחברים שלי, וגם לחברים שלי, אני לא מרשה לדבר אלי ככה, מה שאומר שאל תתקרב אלי יותר, הבנת?״ שאלתי בכעס, והוא הסתכל עלי מחוייך, כאילו השיג מה שרצה להשיג.
לקחתי את התיק בכעס, והלכתי חזרה לכיתה, מודה לאלוהים על זה שאיתי לא הגיע היום, ועמוק בלב על זה שגם ליאן לא.
כי ממש רציתי להיות היום לבד, בלי שיחות מיותרת, ובלי הצקות.
מה שלא ממש הלך לי עד עכשיו.