חלומות גדולים

פרק 6.

הבטתי בערימת הדפים שהייתה מונחת על המיטה שלי, ונאנחתי בייאוש.
יום שישי בערב, בזמן שכולם מבלים, ונהנים מהחיים, אני קבורה בלימודים, בעצם, גם אם לא היה לי שיעורים, הייתי נשארת בבית.
זה לא כאילו יש לי לאן לצאת או עם מי לצאת, ירוס לא הזמינה אותי, למרות ששמעתי שהיא יוצאת למסיבה עם חברות שלה, וזהו.
זה לא שהכרתי עוד אנשים, חוץ מיוסי ואביאור, שבאופן מופגן התעלמו ממני, במיוחד אביאור שאפילו לא השקיע במאמץ קטן של לבוא ולהגיד לי תודה.
׳תודה על זה שהצלת לי את החיים׳, ביקשתי יותר מדי? מאז המסיבה לא הפסקתי לחלום על זה, הוא יכל למות, ואז אני הייתי האחראית לכך, כי לא הזמנתי אמבולנס.
ואם זה לא מספיק, השמנתי, אני אפילו לא צריכה להישקל. רואים את זה טוב מאוד במותניים שלי, שהתרחבו מעט.
זו תמיד הייתה הבעיה שלי, כל פעם שהייתי עולה חצי קילו אפילו, המקום הראשון שהיה אפשר לראות את זה, זה במותניים.
סגרתי את הלפטופ, ואספתי את השיער לגולגול מרושל, האמת היא ששיעמם לי, אפילו מאוד, אמא שלי ישנה ואחותי גם, ולמרבה ההפתעה השכונה הייתה ממש שקטה.
הפלאפון שלי היבהב ולקחתי אותו מהמטען, ונכנסתי לוואצפ, ירוס שלחה לי הודעה.
״את בבית?״
״כן, למה?״ שלחתי לה ביובש ובתוך תוכי התפללתי שהיא תזמין אותי לאנשהו, ותתעקש שאני יבוא.
״סתם, חשבתי שתבואי איתנו למועדון, בא לך?״ חייכתי לעצמי, ופיזרתי את השיער, באתי לכתוב שאני אשמח, אבל במחשבה שנייה אני לא רוצה לצאת נואשת.
״לא יודעת, קצת מאוחר לא?״ שלחתי, והתפללתי שהיא תתעקש.
״רק 10״ היא שלחה עם סמיילי צוחק, וחייכתי לעצמי. ״נוווו״
״את באה?״ היא שלחה, עם סמיילים מתרגשים, וצחקתי.
״נו טוב״ שלחתי, למרות שאני צריכה לשאול את אמא שלי בכלל, החזרתי את הפלאפון למטען, ויצאתי לסלון, אמא שלי הייתה רדומה על הספה, ומסביבה פוקפורן, צחקתי לעצמי בשקט, וכיסיתי אותה.
״אמא״ מילמלתי, וליטפתי את הפנים שלה, היא התעוררה לאט, וגיכחתי, ״קרה משהו?״ היא שאלה, וחיפשה את השלט של הטלוויזיה, ובדקה מה השעה.
״לא קרה כלום,״ מלמלתי, ונכנסתי ביחד איתה מתחת לשמיכה כשהיא מחבקת אותי.
״רק רציתי לשאול, אם אני יכולה לצאת עם חברה?״ שאלתי בחשש, והיא הסתכלה עלי בפליאה.
״בר, השעה 10 בלילה, ממתי יוצאים בשעות כאלה?״ היא שאלה מעט כועסת, ומשכתי בכתפיי בחוסר ידע. ״לא יוצאים״ אמרתי בשקט, והיא הסתכלה עלי בחצי חיוך, ״אבל אני ממש רוצה לצאת״ הוספתי בחיוך, והיא צחקה.
״את כל כך דומה לאבא שלך״ היא מילמלה, וליטפה את הלחי שלי, הורדתי את הראש, ומועקה ענקית פרצה בתוכי, היא הסתכלה עלי בחשש, וגיכחה.
״זה לא דבר רע״ היא אמרה, והינהנתי בשקט, אבא שלי תמיד היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, וביום שהוא מת, הדחקתי והדחקתי והדחקתי, אף פעם לא העלתי את הנושא בפני אמא שלי, בכיתי בשקט בלילה בלי לספר לאף אחד, ורוב הזמן לא הראתי שום רגש.
״אני יודעת״ אמרתי, וחייכתי בביטחון, ״אז אני יכולה ללכת?״ הוספתי בשאלה, והיא נאנחה.
״את יכולה, ומתי בדיוק תחזרי?״ היא שאלה, ויצאתי מהשמיכה.
״אני לא יודעת, אבל כמה שיותר מוקדם״ אמרתי, כדי לעודד אותה, ורצתי לחדר.
השיער שלי עדיין היה רטוב מהמקלחת, סירקתי אותו שוב, והתאפרתי בקטנה.
לבשתי ג׳ינס משופשף רגיל, וגופייה ארוכה לבנה, שמתי אולסטאר לבנות, ותיק צד של שנאל בצבע לבן, שדוד שלי קנה לי באמסטרדם.
התיישבתי על המיטה ודיפדפתי בנתיים באינסטגרם, לא היה שום דבר מעניין, ״עוד חמש דקות אני אצלך, את מוכנה?״ ירוס שלחה, ונכנסתי לוואצפ ״כן, תתקשרי שאת למטה״ שלחתי לה בחזרה, ומרחתי עוד שכבה של אודם ורדרד, וחיזקתי את המסקרה שלי.