אספתי את השיער ונשענתי על המשענת הרופפת של הכיסא, בזמן שהמורה למתמטיקה המשיכה לחפור על המבחן הבא.
הדלת של הכיתה נפתחה, והרמתי את הראש כדי לראות את אביאור נשען על המשקוף.
"אני צריך את בר, זה דחוף" הוא אמר בקול צרוד למורה למתמטיקה שהסתכלה עליו במבט זעוף אך מהופנט, כמו שאר הבנות בכיתה שלי שלא הפסיקו להתלחשש, למרות שהן יודעות שאני חברה שלו.
אבל אני חייבת להודות שהוא נראה ממש טוב, יכולתי להריח את הבושם שלו עד למקום שלי, הג'ינס שהוא לבש הבליט את הגובה שלו, והחולצה הלבנה הבליטה את הריבועים המושלמים שלו, וכמובן שהכיפה הלבנה שהוא תמיד לובש, למרות שהוא לא הכי מכבד או מאמין בתנך. ערס.
"זה דחוף?" המורה שאלה, והוא פלט גיחוך.
"הרגע אמרתי לך שכן," הוא ענה בזילזול, והכיתה צחקה בזמן שגילגלתי עיניים. אני שונאת שהוא מתנהג ככה.
"שתי דקות," היא אמרה בכעס, ואביאור הסתכל עלי.
נעמדתי בחוסר רצון והתקדמתי לכיוונו, כמו שאני מכירה אותו הוא לא היה עוזב עד שהייתי יוצאת איתו מהכיתה.
יצאתי אחריו וסגרתי את הדלת של הכיתה.
"מה אתה רוצה?" שאלתי באדישות, והוא הסתכל עלי עם חיוך קטן.
"התגעגעתי למלאך הקטן שלי," הוא מלמל לעצמו וליטף את הלחי שלי. העפתי את היד שלו בכעס והוא נאנח.
"דבר ראשון, אני מצטער. דבר שני, אני אוהב אותך" הוא אמר בייאוש, וגילגלתי עיניים.
"אתה בכלל לא יודע על מה אתה מתנצל," אמרתי בכעס והוא גיחך.
"לא דיברתי אלייך יפה, ואני מתנצל" הוא אמר בביטחון והסתכל עלי בציפייה, "תכעסי עלי לנצח כי אני מפגר?" הוא שאל במבט תמים ונאנחתי.
"כן," אמרתי בילדותיות והוא צחק.
"נו בר, בבקשה תסלחי לי" הוא אמר בדרמטיות וירד על הברכיים, "אני טעיתי" הוא צעק בשעשוע, וגרם לתלמידים שהיו במסדרון להסתכל עלינו, ניסיתי למנוע מעצמי לחייך ולא לתמוך בטמטום שלו.
"אני אוהב אותך, אני רוצה שתלדי את הילד שלנו" הוא צעק, וחיבק את המותניים שלי.
העיינים שלי נפערו, והוא נישק את הבטן שלי ותוך כדי צחק, "אתה כזה מפגר" אמרתי בכעס ופלטתי גיחוך קטן.
"די בר, אני יודע שאני מפגר אבל את אוהבת אותי" הוא אמר בחיוך,והורדתי את הראש כדי להסתכל עליו, הוא חייך בהתנשאות וגילגלתי עיניים.
"יום אחד אני אעזוב אותך" אמרתי באיום והוא הניד בראשו לשלילה.
"אני בחיים לא אתן לך ללכת, בטח שלא עם הילד שלי," הוא אמר בשעשוע וחיבק אותי חזק יותר, צחקתי בשקט ונאנחתי.
"אתה פשוט ילד, ילד מפגר" אמרתי בחיוך והוא צחק.
הוא נעמד והסתכל עלי עם חיוך קטן,
"עכשיו ברצינות, אני אוהב אותך יותר מכל דבר אחד, אני שונא לפגוע בך" הוא אמר בכנות, וחייכתי חיוך קטן.
"מה אני אעשה בלעדייך כשתעזוב?" שאלתי בשקט, והוא משך בכתפיו.
"בקשר לזה, אני לא הולך" הוא אמר בביטחון והסתכלתי עליו מבולבלת, "מה? למה?" שאלתי.
"יש לי את הסיבות שלי, החלטתי שאם זה הייעוד שלי בחיים זה יגיע שוב, בנתיים יש דברים יותר חשובים," הוא אמר בשקט והסתכלתי עליו בכעס ובילבול.
"אתה מפגר או משהו? אביאור, זה מה שרצית זו ההזדמנות שלך למה שתפספס אותה?" שאלתי בכעס והוא משך בכתפיו.
"זה בגללי?" שאלתי, והוא הניד בראשו.
"לא. זה בגלל המאהבת שלי" הוא אמר בחיוך קטן, ונאנחתי בכעס. "תהיה רציני לרגע," ביקשתי בכעס.
"אביאור אתה נוסע. כי זה החלום שלך, ואתה יודע מה? זה גם לא פייר כלפי," אמרתי בכעס, והוא כיווץ את הגבות בבילבול,
"על מה את מדברת?"
"זה לא פייר שתיתן לי לחיות בתחושה שבגללי פיספסת את זה, זה החלום שלך ולא תמיד באה הזדמנות שנייה, אני תמיד אהיה פה, אני לא צריכה להיות חלק מהשיקול שלך בכלל" אמרתי בביטחון, למרות ש50% ממני רצו שהוא יישאר, אבל ה50% השניים רצו שהוא ייסע ויגשים את החלום שלו.
"בטח שאת חלק מהשיקו-"
"אתה נוסע" קבעתי. לא נותנת לו להמשיך לדבר, "ומה יהיה איתנו?" הוא שאל, וראיתי מעט חוסר ביטחון בעיניים שלו.
"כל עוד לא תעשה שם שטויות, אני תמיד אהיה איתך, גם במרחק של שנות אור, לא משנה מה, אני תמיד איתך." אמרתי בשקט, והוא ליטף את הלחי שלי, ומשך אותי אליו.
הוא הניח נשיקה קטנה על המצח שלי, וחיזק את האחיזה שלו בי.
"באמת היית מפסיד את זה בשבילי?" שאלתי בשקט, והרמתי את העיניים כדי להסתכל עליו.
"אפילו יותר מזה,"
YOU ARE READING
חלומות גדולים
Romanceבר גרין, נערה בת 16 בכיתה י׳, מחיפה. בשנה אחת, הכל קורה לה, אבא שלה נפטר, היא עוברת בית ספר, ובנוסף עיר. בר עוברת לגור בנתניה, עם אימה אוסי, ואחותה שירה בת ה4. לבר גרין יש חלומות גדולים, היא חולמת להיות דוגמנית וסופרת. הדבר היחיד שמפריד בינה לבין...
