Unstoppable - בלתי ניתן לעצירה

Unstoppable - פרק 2

- יום אחרון ללימודים -

רעש הקהל הגועש, הצרחות הגדולות - הכל שיתק אותי לרצפה. חששתי לחטוף רגליים קרות ולברוח בדקה התשעים, כי זה מה שהייתי עושה בדרך כלל שהפחד היה עוטף אותי. אבל הפעם לא הרשתי לעצמי להתחמק מפחדיי.
עליתי לבמה בפסיעות קטנות, לוקחת את המיקרופון השחור שהיה תלוי על המעמד ועצמתי את עיניי, לא בשלה עדיין להביט בקהל רחב- הידיים.
המנגינה החלה לבקוע מהרמקולים הגדולים שמילאו את רחבת בית הספר שלי.

נשמתי נשימה עמוקה ופתחתי את פי.

"יצאתי קצת לחפש לי מרגוע.." הקול המרוגש והמעט רועד שנפלט משפתיי, מנע מהכישרון שלי לפרוץ החוצה.
"אומרים שטוב לתת לפחדים מנוח," המשכתי בקצב הנכון של השיר, מוציאה את הקול העדין ביותר שאני יכולה, אבל לא נותנת לו להישבר.

"ולפעמים הכי קל, לוותר ולשכוח.." הרשתי לעצמי הפעם לפקוח את עיניי, ולהביא בקהל הגועש שרק גרם לבטני להתהפך בהתרגשות עוד יותר.
הסטתי לשנייה את מבטי לעבר המורה למגמת מוזיקה שלי, שרק הנהן אליי לפי קצב המנגינה בחיוך.
"מה לעשות ששום דבר אינו מושלם," הרגשתי לפתע יותר בנוח גם לסלסל ברכות ולהרשים עוד קצת את המשפחות של התלמידים שמסיימים היום בית ספר.

מחיאות כפיים נשמעו בחוזקה ושריקה גברית אחת ומיוחדת, שרק לאדם בודד בעולם יש אותה נשמעה בסוף המשפט ששרתי. זה היה ארד.

"אז חשבתי קצת על מרחק שיגרום לי לנסוע.. לא תמיד הכבישים מסמנים לי את הדרך ישר.." זזתי במקומי לפי הקצב ואז הרקדניות ממגמת המחול עלו אל הבמה, לבושות בחצאיות קצרצרות וגופיות ומתחילות לרקוד בביטחון עצמי מופרז, כיאלו הן לבד בחדרן.
הסתכלתי על קהל התלמידים של בית ספר וגם על הוריהם היושבים בקהל שמביטים בי בריתוק ומחשבה אחת עלתה בראשי.

אם בנות המחול יכולות להרגיש כה בנוח על הבמה, גם אני יכולה.

"והגלגל מסתובב, אולי גם גורם לי לפגוע.. מה לעשות ששום אדם אינו מושלם.." התכנסתי בתוך השיר ונכנסתי אל תוכן המילים, עוצמת עיניי ועולה במעט בטונים שלי.
"תראי לחיים אין כותרת, רק דיו על מחברת, כותב אהבה ועל אושר.. שהיה בינינו קיים," התחלתי ללכת בחיוך על הבמה, מצביעה על כמה תלמידים ומכוונת אל הקהל את השיר.

"וגם אם אולי קצת אחרת, את שוב לי אומרת לפני שעולה הבוקר.. אולי תגידי לאן," סלסלתי בשנית, משתחררת הרבה יותר ומאדימה בהתרגשות, כאשר מחיאות כפיים סוערות החלו להישמע ועוד לא הגעתי לחצי השיר.
אמא שלי התיישבה בין השורות הראשונות שבקהל וחייכה אליי, שרה ביחד איתי את המילים. הצקתי לה כל השבוע בבית עם החזרות שעשיתי, שהיא כבר מסוגלת לעמוד על הבמה במקומי.
ואבא שלי נשאר אבא שלי, נועץ את עיניו השחורות בעיניי במבט רציני ובוחן.