Mr.black

chapter 36

נקודת מבט טיילור:

הימים עברו לאט לאט והמלאך שלי הלך והבריא עם הזמן, אך החרדות והפחד שאעזוב עדיין סירבו ללכת. לא יכולתי לראות את הדמעות האלו שזלגו מעיניו היפות, רציתי לגרום לו לדעת שלעולם לא אעזוב אותו אך ליבו עדיין סירב להאמין.

הרופא אמר לי שככה המצב אמור להיות, שהוא יסבול מחרדות אך הייתי חייב לדעת ממה זה קרה, הייתי חייב להראות לו שהמצב בסדר אך עדיין הייתי טרוד מהחשבה הזאת של איך הוא הגיע לשביל הגישה, על איך מצאתי אותו מדמם מראשו ומעולף, מה קרה בזמן הזה שהייתי במרתף?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
במשך כל הימים האלה דאגתי שהנסיכה שלי ינוח ויאכל כמו שצריך, הוא לא הלך לבית הספר אך אני דאגתי לכך שמורים פרטיים יבואו לבית וילמדו אותו. אהבתי לראות את המבט הכועס שלו כשבאו מידי יום, את איך שהגבות שלו התכווצו והוא שיברב את שפתיו בחוסר רצון.

באמצע השבוע אימו התקשרה אליי ואמרה שבית הספר יצר איתה קשר והודיע לה שנואה לא הגיע ללימודים אך אני מיהרתי להרגיע אותה ואפילו נתתי לה לדבר איתו כשביקשה, לא מנעתי ממנו לראות את המשפחה שלו, ידעתי שהוא כבר שלי, שהוא מרגיש שזהו המקום הבטוח שלו, כאן איתי, ואני אעשה כל דבר שבעולם כדי שימשיך להרגיש ככה.

במשך השבועיים האלה עשיתי כל דבר שיכולתי כדי לשפר את ההרגשה שלו, לקחתי אותו לכל מקום שרצה ועשיתי כל מה שביקש, פיניתי את כל הזמן שלי רק בשבילו וביטלתי כמה ישיבות שרק יכולתי, לא יכולתי לראות את הפרצוף העצוב שלו ששבר לי את הלב כשאמרתי לו שאצטרך לצאת לעבודה לכמה שעות או שאהיה במשרד עם אנשים ולו אסור להיכנס.

את אלכס והאנשים שלו ממזמן הרגתי ופיניתי אותם מהמרתף, הם קיבלו את מה שמגיע להם ואחריי שבוע וחצי של עינויים בילתי נפסקים יכולתי כבר לתת לעצמי את האישור להרוג אותם.

~~~~~~~~~~~~~~~

במשך כל היום הנוכחי אני והמלאך שלי עשינו את מה שרצה, שיחקנו כמו שרצה בבריכה הגדולה של הבית ויצאנו אל פארק השעשועים הענק שבמרכז העיר, לא הייתה תחושה טובה יותר מלראות אותו מצחקק כשהשפרצתי עליו את מיי הבריכה או שקפץ בהתלהבות כשראה מתקן חדש שרצה לעלות עליו.

הבטתי הנער הטהור שלי שישן כבר במשך שלוש שעות, על איך שגופו הקטן שכב על הספה אשר הייתה במשרד שלי ועיניו היו עצומות. אחריי יום ארוך ומעייף הוא פשוט נרדם עליי בשנייה שנכנסו אל הרכב חזרה אל הבית, כשהוא שוכב עליי ופניו עדיין מלוכלכות מעט מצמר הגפן המתוק שאכל ואני שתפסתי בידיי את הדובי הענק שכמעט בכה בשבילי שאביא לו אותו.

נשימותיו היו רגועות וחלשות, הוא היה שליו, מכורבל בתוך השמיכה הלבנה שעטפה את גופו. שיערו השחור והפרוע היה פזור על הכרית בזמן ששפתיו האדמדמות ועורו החלבי קראו לי ללטף אותם ברכות, להעביר את אצבעותיי עליהם בעדינות.

שלחתי את ידי אל לחיו, מלטף אותם בשקט בעודי לא שם לב לחיוך שעלה על פניי, הייתי מוכן לתת לו את העולם כולו אם רק היה מבקש, הייתי מוכן לעשות הכל בשבילו רק שלא יוריד את החיוך מהשפתיים שלו, הייתי מכור אל הבייבי שלי ששכב ככה ברוגע על המשטח הרך בזמן שאני התכופפתי על ברכיו לידו.

הנחתי את ידי האחת מתחת לברכיו ואת השנייה מתחת לגבו, מרים אותו בעדינות והולך אל עבר הכיסא שלי, מתיישב עליו ומניח את גופו על שלי.

הוא זז מתוך שנתו, מתחפר אל תוך חזהי בזמן שכרכתי את ידיי סביבו. נשקתי לראשו וליטפתי את גבו בעדינות, נרגע בעצמי מלהרגיש את נשימותיו השלוות.

הייתי חייב לשאול אותו מה קרה באותו יום, הייתי חייב לדעת מה קרה לו.

"דאדי..." קריאה חלשה נשמעה לפתע מעברו. עיניי פגשו בשתיי היהלומים הכחולים האלו שהביטו בחלל בעייפות, מתחבאים מאחוריי ריסים שחורות וארוכות

נשכתי את שפתיי מהמראה הממכר הזה שלעולם לא ימאס לי ממנו, העברתי את ידי אל פניו וליטפתי אותם ברכות.

"הממ?" הימהמתי לעברו, עיניי מוקסמות מהיופי שלו, הוא היה מושלם בכל מצב, הוא היה הבייבי המושלם שלי

הוא חייך לעברי וידו הקטנה החזיקה בחולצת הטריקו שלבשתי

הוא לא ענה, כנראה היה עדיין אפוף שינה, עיניו פתוחות למחצה בזמן שחיזק את אחיזתו בבד השחור.

ידו הקטנה עלתה על הזרוע שלי, אצבעותיו עוברות על הקעקועים השחורים שהתנוססו על עורי. עיניו לפתע עלו אל שלי בזמן שהביט בי במבט שלא יכולתי לפענח

"דאדי... אני רוצה לעשות קעקוע"