הרוח הקרה של הערב הכתה בגופי בזמן שעמדתי זקוף, משלב ידיים על חזהי בעודי עומד בשער האחוזה. צפיתי בכל השומרים רצים ממקום למקום ומסדרים את כל כלי הנשק ברכבים השחורים. ההוראה להיכנס לשטחו של מארק ולקחת את נואה באה בהפתעה והצבא שלי היה צריך להתכונן כמה שיותר מהר. הרכבים השחורים הוצבו בשורה ורק חיכו שיוציאו אותם אל הכביש. אחד מהחיילים שלי ניגש אליי וזרק את לעברי את מפתחות הרכב שלי.
"אנחנו יוצאים בוס." הוא אמר ואני הינהנתי בפנים חתומות. מתחיל לפסוע בצעדים מהירים ומלאי ביטחון לכיוון מכונית הספורט השחורה שלי, ראשי היה מכוון למטרה אחת שעלתה על כולם, מעל מלתקוף את ביתו של מארק ומעל להכל, רק נואה היה הכי חשוב, רק הוא היה מי שרציתי להחזיק בין זרועותיי, להחזיר אותו בחזרה אליי.
הרוח הקרה של הערב רק הפכה חזקה ומקפיאה יותר ושנאתי לדעת שהוא עכשיו במנוסה, לא במקום מוגן וסגור, אולי קר לו, אולי הוא רעב, אולי הדמעות האלו שאני כל כך שונא יורדות על פניו היפות, לא ידעתי איך הוא מרגיש, איך הוא מתמודד עם העובדה שאבא שלו חזר אחריי שמונה שנים.
הכרתי את הבנאדם הזה, הבנאדם שהאשים את המשפחה שלי במה שהוא עצמו גרם לשלו. לפניי שמונה שנים הוא החל לצבור חובות למשפחה שלי שבשום סיכוי בעולם לא היה יכול להחזיר, כל מה שהוא ידע לעשות זה להשתכר ולהתחנן שנוותר לו אך אבא שלי לא היה סלחן. אז מארק מכר את הבית שלו, הבן זונה זרק את המשפחה שלו לכלבים, לרחוב, לקח כל שקל שאי פעם הרוויחו ולבסוף סגר את החוב. חשבתי שלעולם לא יופיע על מפתן דלתינו שוב אך אחריי כמה ימים הוא התחנן להצטרף לאבא שלי, הבנאדם היה לא יציב והיה חייב להרוויח כסף, אז הוא התחיל לעבוד אצלנו, ובין רגע החל לגדול ולהתקומם נגדנו, גידל אימפריה שניסתה להילחם בנו אך הדבר שהכי הרתיח אותי היה ששיקר לבן שלו, גרם לו לחשוב שהמשפחה שלי היא זאת שהרסה את חייו, העז להאכיל אותו בשקרים.
הנסיעה שהייתה במילא ארוכה הפכה ארוכה ומייסרת הרבה יותר. לא היה לי שום דרך ליצור קשר עם המלאך שלי והדאגה כלפיו גרמה לי לאבד את זה, מעולם לא אהבתי מישהו כמו שאני אוהב אותו ואני חושב שלעולם לא יהיה משהו שיגרום לי להרגיש כאב יותר מהמחשבה שרע לו.
גלגליי הרכב חותכים את הכביש, מאחורי כל שאר הרכבים בזמן שאנחנו כבר נכנסים לשטח של מארק. רק עוד שעה, רק עוד שעה אחת מזורגגת ואני יכול להניח את הידיים שלי בחזרה על הגוף של הבייבי שלי, איפה שהן צריכות להיות. מכשיר המעקב שלי מראה שהוא נמצא כשישה קילומטרים מביתו של מארק ותמיד מראה שהוא בתנועה, משגעת אותי המחשבה שהוא עדיין לא מצא מקום שיוכל להישאר עד שאני אגיע. שכנראה הוא עייף ותשוש.
צלצול הטלפון שלי לפתע נשמע שוב ומספר לא מזוהה הונח על הצד. חשדתי לרגע שזה נואה שלי אבל הקול המוכר והדוחה נשמע מהצד השני כשעניתי לשיחה.
"אתה עושה טעות גדולה טיילור." הוא אמר בקול אטום ואדיש, נימה מזהירה נשמעה בו אך לי הוא כלל לא הזיז.
"אני עושה מה שאני צריך לעשות, הגיע הזמן שתבין מי פה שולט באמת." חיזקתי את אחיזתי בהגה השחור והאצתי את מהירות הרכב אפילו עוד יותר.
"ואתה באמת רוצה לסכן את נואה בגלל זה?" הוא נשמע מתגרה אך אני צחקתי למשמע דבריו, הוא לא יצליח לעבוד עליי.
"נואה ברח, אני יודע הכל מארק, הוא לא בידיים שלכם, אין לכם שום דרך לאיים עליי." אמרתי וידעתי לפי השקט שבא מהצד השני שהפתעתי אותו, יכולתי להרגיש את הלחץ נבנה בו.
"אם היינו רוצים לתפוס אותו היינו עושים את זה ממזמן, אבל כנראה שלא רצית לחכות ובאת לראות את ההופעה כבר עכשיו, איך הוא ימות לך מול העיניים." קולו נהיה טיפה רועד. הוא שיקר, זה לא היה משהו שקשה להבחין בו, הנחתי שכנראה השומרים שלו עדיין לא הצליחו לתפוס אותו והוא סתם מנסה להרתיע אותי.
"אתה קורא לעצמך אבא?" צחקתי במרירות, לבנאדם שלא אכפת ממות בנו אין את הזכות לחיות בעצמו.
"נואה הפסיק להיות הבן שלי מהרגע שגיליתי שהוא נידבק בטינופת הזו, הוא מלוכלך." הוא ירק את המילים באכזריות ואני רק הרגשתי את כל גופי מתמלא בזעם. אף אחד לא ידבר ככה על הנסיכה שלי, אף אחד. ועל המילים האלו הוא הולך לשלם.
"ולנסות לחתן אותו יפתור את זה?"
"הוא יבין שהוא יכול לחזור להיות נורמאלי שוב, הוא לא כמוך." הוא אמר באדישות ואני צחקתי לעצמי בלב, רק אם היה מכיר את הבן שלו יותר טוב הוא בעצמו היה יודע שהמילים האלו הם שקר. אבל בדבר אחד הוא צודק, נואה באמת לא נורמאלי.
"אתה צודק, נואה באמת לא נורמאלי, הוא מיוחד, הוא לא דבר שרואים כל יום, הוא מדהים וכל כך נהדר שהוא מהפנט אותי כל יום מחדש, הוא טוב לב ותמים ולא מגיע לך להנות מחברתו אפילו לשנייה אחת. תתכונן מארק, אלו רגעי התהילה האחרונים שלך." ניתקתי וסיימתי את השיחה לפניי שהספיק בכלל להגיב לדבריי. בדקתי עוד כמה זמן נותר עד שאגיע אל מקומו של נואה, רק עוד ארבעים דקות, עוד מעט אחזיר את הנסיכה שלי בחזרה אליי, את האור של חיי שימלא את הבית שהפך מזמן אפור וקודר בלעדיו.
נכנסתי אל תוך רחובות, הייתי במרחק של עשר דקות מנואה אך לפתע אחד החיילים קרא בקשר והורא לכולם לעצור. הוא חזר על ההוראה שוב ושוב ונשמע לחוץ במיוחד.
"כל הרכבים לעצור, אני חוזר, כל הרכבים לעצור." לקחתי את מכשיר הקשר בידיי ועצרתי את המכונית, רואה שכל שאר המכוניות עצרו גם הם.
"בוס, משנים כיוון תקיפה, תקיפה ישירה על הבית, יש אישור?"
יצאתי מהרכב כשהמכשיר עדיין בידי וראיתי כמה מהחיילים שלי רציתי לעברי, חמושים בנשקים.
"מה לעזאל קרה?!?" כמעט שאגתי לעברם לאחר שטרקתי את דלת הרכב בחוזקה.
הם הסתכלו עליי במבט מהסס עד שלבסוף אחד מהם פתח את פיו.
"הגיעה הודעה מהחיילים של מארק." הוא נראה כאילו ראה רוח רפאים בזמן שהביט בעיניי בפחד.
נשכתי את שפתיי והרגשתי את הבחילה מטפסת במעלה גרוני, משהו הרגיש לי לא טוב, משהו לא בסדר.
"מה קרה?" פניי היו אטומות כמישהו שמנסה להדחיק את המציאות כמה שיותר, הבטתי בו בקור וכיווצתי את שתיי כפות ידיי לשניי אגרופים גדולים.
"זה נואה.. החיילים של מארק הורידו אותו.."
YOU ARE READING
Mr.black
Romance"קוראים לי טיילור בלאק." אמר ולפתע ליטף את פניי ואז סטר להם. "אתה, תקרא לי דאדי." איך לילה אחד של שתיית יתר גורם לנואה למצוא את עצמו במיטה של ראש העולם התחתון. *אזהרה -הסיפור מכיל תכניים מינים* *סיפור שבהתחלה כתבתי בחשבון אחר ואז העלתי לפה* אזהרות כ...
