Mr.black

chapter 31

מוכנים לנקודת מבט של טיילור?
אלוהים כמה חיכיתי לפרק הזה

נקודת מבט טיילור:

כשיצאתי מרכבי ועיניי פגשו בדמות של המלאך שלי, המלאך הקטן והטהור שלי שפגעו בגופו, נשבעתי באותו הרגע שלא אשאיר זכר למי שנגע בו.

כשראיתי אותו רץ מתוך הבית הזה, חשבתי שהגוף שלי עומד להתפוצץ כל רגע, כמות הכעס שמילא את גופי הייתה בילתי נורמאלית, רציתי לשבור את הפנים של מי שפגע בו, לתלוש מידו אשר הכתה את הנסיכה שלי כל אצבע ואצבע, שיצרח, שיסבול, שיתחנן שאהרוג אותו.

המבט הזה על הפנים היפות שלו כשראה אותי שבר את ליבי, איך שגופו הקטן והצנום רץ לעברי, איך שהדמעות זלגו מעיניו, לא היה בנאדם מאושר ממני כשראיתי את פניו שוב.

לא היה בנאדם מסוכן ממני כשראיתי מה הם עוללו לגופו המושלם, לא רציתי לדמיין כמה בכה וצעק, הכתמים שעל גופו, החתכים שעל ידיו ורגליו, גרמו לי לרצות להרוג כל אדם ואדם שהיו קשורים לחטיפה שלו, נשבעתי שאנקום, שאנקום בהם, במשפחה שלהם, בילדים של כל אחד ואחד מהם, אני אהרוס אותם, אחרב ואשמיד כל אחד ואחד מהם עד שכולם ידעו, כולם ידעו שאסור לגעת במה ששלי, אסור לגעת במי שאני אוהב, אסור לגעת בנסיכה שלי.

לא היה דבר יותר טוב להרגיש את גופו כנגד שלי, לעטוף את גופו בידיי ולקחת אותו אליי, אך אני לא יכולתי להשאיר אותו בחוץ, כשכל אחד יכול לירות בגופו.
הכנסתי אותו במהירות לרכב המשוריין, שולף את האקדח שלי ומורה לכל השומרים לתפוס את אלכס ואנשיו.

ראיתי את הנער הטהור שלי דופק על חלון המכונית וקורא לי וליבי התכווץ ברגע, ראיתי שבכה, ראיתי שהיה צריך אותי, אבל לא יכולתי לסכן אותו, הבטחתי לו בליבי שלעולם לא אעזוב אותו, שאני אגיע עוד כמה שניות לחבק ולנשק אותו ולעולם לא להפסיק.

לאחר שאנשיי קשרו את כולם והכניסו אותם לרכבין המשוריינים האחרים יכולתי לחזור אל הבייבי בוי שלי.

פתחתי את דלת הרכב ולא הופתעתי להרגיש את גופו הקטן נתלה עליי, ידיו הקטנות נכרכו סביב מותניי וראשו נצמד לכתפי

ליבי התחמם ברגע, ראיתי שהוא זקוק לי, שהוא צריך אותי לידו, ולא הייתה הרגשה יותר טובה מזאת בעולם.

הוא היה מושלם והפך את החיים שלי לעוד יותר מושלמים, הוא נתן משמעות לחיי, הוא גורם לי לחשוב עליו כל יום לא משנה איפה אני, מצאתי את עצמי מחכה לראות אותו כשהוא בבית הספר ואני עובד במשרד, מחכה לשים את ידיי עליו ולא לעזוב.

הפכתי רכושני כלפיו מהרגע הראשון שראיתי אותו, וכשראיתי את שפתיו של אלכס פוגעות בצוואר של הנסיכה שלי ידעתי שמה שהולך לקרות במרתף ששם אני מחזיק אותו הולך להיות הדבר הכי נורא שאי פעם עשיתי לקורבנות שלי

במשך כל חיי רצחתי ופגעתי באנשים, אבל מה שהולך לקרות לו לא מתקרב למה שעשיתי במשך כל חיי.

~~~~~
אחריי שהשכבתי אותו יצאתי מהמיטה הגדולה והתקדמתי אל עבר דלת החדר, מביא מבט אחרון בנער ששכב במיטה שלי, שיערו הרך והחלק היה מפוזר על הכרית הלבנה, עיניו הכחולות היו סגורות ופיו היה פתוח מעט, נשימותיו החרשיות הקטנות היו כל מה שנשמע בחלל החדר.

הוא היה שליו, כאילו שום דבר לא יכול להפריע לו, המראה שלו קרא לי לחזור למיטה ולקחת אותו אליי אך לא יכולתי, הייתה לי עבודה שהייתי צריך לעשות, הייתי צריך לטפל באנשים שקשורים במרתף שלי.

סגרתי את דלת החדר וירדתי במעלית הבית אל המרתף, דלת המעלית נפתחה ואני לבשתי את ארשת הפנים הרצינית שלי, כופי התמלא שנאה טהורה כשעיניי נפגשו בפניו המחליאות של אלכס

ידיו ורגליו היו קשורות בצורה שגרמה לעורו כמעט להיקרי ולדמם, כמו כן גם שאר האנשים שלו היו קשורים, חלקם כבר היו מתים תחת מגעם של השומרים שלי אך את אלכס ועוד כמה בודדים נשארו בחיים לפי ההוראה שלי, אני רציתי להיות זה שיראה את הנשמה שלהם יוצאת דרך העיניים חסרות החיים שלו.

פניו היו מלאול בדם, שפתיו ואפו דיממו, עינו הייתה נפוחה והוא הביט בי במבט שהיה יותר ממפחד, היה בו משהו טיפה מת, כאילו ידע כבר מה הולך לבוא לקראתו.

צחקתי כשהבטתי במראם חסר האונים, הם לא יכלו לעשות כלום, ידעתי שהם התחרטו על מה שעשו, כולם מתחרטים בסוף כשהם מחליטים להתעסק איתי, זה מצחיק אותי כל פעם מחדש שהם חושבים שהם יכולים לגבור עליי, בסוף הם מוצאים את עצמם מתים תחת ידיי.

המרתף הגדול היה המקום האהוב עליי ולכן דווקא פה בחרתי לבצע את הדברים האלו, כי כשהקורבנות שלי צורחים הקולות שלהם חוזרים בהד בחלל הגדול, הקירות האפורים הכילו בתוכם את נשמתיהם של עשרות האנשים שצעקו למוות, רק שהסבל שלהם לא ימשיך.

~~~~~~~~~~~~
זהו לא הפרק האחרון להיום, אל תדאגו, יש עוד 2000 מילים שמחכים לכם אבל זה מה שהספקתי להעתיק לטלפון עד עכשיו.

היה לי מוד לכתוב כי כל השיעורים בבית ספר היום היו די משעממים נקרא לזה, וגם כי לא היה לי חשק לדבר עם חברות שלי ובלה בלה בלה סיפור ארוך אז כשזה קורה אני מוצאת יותר זמן בבית ספר לכתוב ופשוט כותבת למחברת שלי בלי סוף.

אני לא יודעת אם לקרוא לזה דבר רע או טוב, מצד אחד אני כותבת הרבה ומצד שני מרגישה די חרא.

אני לא מהסופרות האלה שנכנסות לדיכאון ומפסיקות לכתוב (גם אין לי ביקורת כלפיי כותבות כאלה, כל אחת ואיך שהיא מתמודדת עם דיכאון) אני דווקא מוצאת בכתיבה מעיין בריחה מהמציאות וזה עוזר לי

אז מקווה שאהבתם, ואני מודה על זה שאני חיה אחרי כל האיומים שלכם 😂😂

אוהבת❤❤

(אל תתיחסו לתמונה)