Mr.black

chapter 65

"דאדי.. למה אתה בוכה?"

הרגשתי כאילו מישהו הדליק מחדש את הלב הכבוי שלי שעמד למות ולהתפורר בין ידיי, כאילו מילאו אותו באוקיינוס של תקווה ונתנו לו את החיות שאיבד עם הזמן. תחושת ההקלה ששטפה אותי הייתה בילתי יאומנת, האוויר חזר לראותיי וגופי פסק מלגסוס, הדמעות הבודדות שירדו על לחי הפכו לזרם של דמעות מאושרות, כבר חשבתי שעולמי עומד לקרוס עליי כשיאבד את המשמעות שלו, את נואה, נואה שלי. החיוך שהתפשט על פניי היה כל כך גדול, השמחה לראות את הבייבי שלי, לשמוע אותו, לראות שהוא לא השאיר אותי לבד, שיש עוד סיכוי להציל אותו. זה היה הדבר הכי טוב שאי פעם אוכל להרגיש. תפסתי את גופו כאילו היה חפץ שביר, הוא היה היהלום שלי, הרגשתי שאני חייב לשמור עליו יותר מהכל מעכשיו, אני הולך להיות איתו בכל מצב, אני לא אעזוב אותו, הוא לא יחווה את זה שוב. אני כל כך מתייסר על זה, הרי הכל בגללי, בגלל העבר המחורבן שלי עם משפחת מורגן, אם נואה לא היה חשוב לי כל כך הם לא היו פוגעים בו, אבל אני לא מתחרט על הפעם הראשונה שפגשתי בפניו, לעולם לא אשנה את העובדה שהוא הולך לישון בין זרועותיי בלילה, שהוא שמח, שאני גורם לו להיות שמח. הרמתי אותו בעדינות רבה וקירבתי אותו לגופי, הוא איתי, אני יכול להירגע, הוא כאן איתי. הבטתי אל העיניים היפות שהביטו בי בעייפות ומשכתי את אפי, החיוך העצוב התחלף באחד, עיניי הקרינו אור שפגשו בחיוך הקטן שעלה גם על פניו. נשימותיו הקטנות היו חלושות וכמעט בילתי מורגשות, הייתי חייב לטפל בו, לתת אותו לרופא שלי שלי שיוציא אותו מכלל סכנה. קברתי את ראשי בצווארו בזמן שהחזקתי אותו בסגנון כלה והתקדמתי אל עבר הרכב, מאחד הרכבים האחרים יצא הרופא שלי ובידו התיק של העזרה הראשונה, הוא גם הביט בהקלה על כל המצב, ידעתי שכולם דאגו לנואה, הרי איך אפשר שלא, כולם אהבו את החיוך המתוק שהיה עולה על פניו, זה היה נוראי לראות אותו במצב הזה.
שאפתי לאפי את ריחו המוכר וחיכחתי את עורי כנגדו, מרגיש את עורו שהפך לקר וחיוור. הוא המשיך להביט בי אך היה נראה כאילו מנותק מהמציאות, הוא סקר את כל מה שקורה מסביב, מחזיק בידו הקטנה בחולצתי. שיערו השחור והרך נפל בחלקו על פניו ובגדיו היו מוכתמים מדם, הכעס ביעבע בדמי, כמו אש רותחת, רוצה לשרוף כל אדם שגרם למלאך שלי לסבול. ברגע שהנחתי אותו על המושב האחורי של הרכב שלי, מיישב אותו במקומו ונותן לרופא שלי לטפל בו עיניו הכחולות נתקעו על שלי, הוא הביט בי במבט שלא יחלתי לפרש, אלה היו בפעמים הבודדות שלא הצלחתי לדעת מה מתחולל מאחוריי שני האוקיינוסים האלו.
אחד החיילים שלי קרא לי כדי שנלך לתקוף את ביתו של מארק אך אני פשוט לא יכולתי לזוז, הוא לא נתן לי לזוז. המבט שלו שיתק אותי. בזמן שהרופא פושט את בגדיו חולצתו הקרועה והמוכתמת וחובש את כתפו, שלפי מה שהבנתי חטפה כדור, הוא רק חדר לעיניי והקפיא אותי. רציתי ללכת, להילחם בבית משפחת מורגן ולראות את האימפריה שלו צונחת ומתפוררת תחת ידיי, רציתי לנקום, הנקמה בערה בי ורציתי לפוצץ כל אחד ואחד מהם אך ברגע אחד נואה הרים את ידו השמאלית לעברי, הוא פתח אותה מעט ורצה שאחזיק בה. הבנתי שרצה שאשאר, המבט השבור שהופיע עכשיו על פניי גרם לרעד לעבור בגופי, זכרתי את הבטחתי שאשאר איתו תמיד ולא התכוונתי להפר אותה. נכון רציתי לנקום, רציתי להראות לכולם מי השולט, להיות זה שיירה בראשו של מארק ויפיל את גופו ארצה, לראות אותו גוסס בשניותיו האחרונות. אך הרצון העז הזה לא היה יותר חזק מהאינסטינקט שלי לדאוג לנואה בכל מצב אפשרי, ושראיתי את האפשריות שהוצבו לפניי, לא היססתי לרגע ונכנסתי את המושב האחורי של הרכב. הורתי לאחד מחיילי להיכנס למושב הנהג ולהחזיר אותי הבייתה לאחר שהרופא סיים לחבוש את נואה.

"תתקפו את הבית של מורגן, אני רוצה את כולם מתים." הודעתי בקשר והרכב החל לנסוע בחזרה אל הכביש, אל הבית שלי, שלנו. נואה ישב לידי בזמן שהרופא ישב במושב הנוסע, הבטתי בעיניו הכחולות בשתיקה, לא היה צריך להגיד כלום. ידו הימנית קובעה למקומה כדי שלא תזוז, אחרת תזיק לכתפה, חולצתו כבר הושלחה לאשפה וכל מה שהיה לגופו זה מכנס מלוכלך של דבר הנראה כמו חליפה מחויטת.
בלי לחשוב פעמיים פשטתי את הטישרט שלגופי והנחתי אותה בעדינות לגופו, כשרק ידו השמאלית הוכנסה אל תוך השרוול. כרכתי את ידי בעדינות סביב כתפו, מנשק את מצחו ומקרב אותו אליי. סוף סוף קיבלתי את חיי בחזרה, את נואה בחזרה לחיקי, הוא היה איתי, בין זרועותיי, מוגן.
לאחר כמה דקות נסיעה הרגשתי אותו זז מתחתיי, הוא התרומם על רגליו, תופס בידו השמאלית בגופי ומתיישב על ברכיי.

"היי היי, אל תזוז נסיכה." מיהרתי להניח את ידיי על גופו, לתמוך בו שלא יפול מכל תזוזה אפשרית של הרכב. הוא ישב עליי כשכל רגל שלו מונחת בצד אחר של גופי, הוא השעין את חזהו השברירי על שלי וקבר את ראשו בצווארי, כורך את ידו היחידה שהייתה משוחררת סביבי ונאנח בשקט. נשקתי לראשו, מניח אלפיי נשיקות חמות ורכות על פניו וגם על צווארו, ידיי עטפו את גבו בעדינות וקירבו אותו עוד יותר אליי.

"דאדי.." קולו החלש והעדין נשמע לאחר עשרים דקות של נסיעה, הוא הרים את ראשו אליי באיטיות ואני הבחנתי בדמעות שנפלו מפניו.

"נסיכה שלי.." ליטפתי את פניו בידי, ידעתי שהיה צריך לפרוק את כל מה שעבר עד עכשיו, להישבר מעט, הוא היה צריך מישהו שיהיה לידו, שיבין אותו, הוא היה צריך אותי.
ידו הקטנה עלתה אל פניי, הוא ליטף אותם בעורו הרך, גורם לי לחייך מעט. לקחתי את ידו בידי ונשקתי לה, לא מוריד את עיניי מעיניו. ראיתי את החיוך הקטן עולה על פניו, את זוית פיו מתרוממת מעט והרגשתי הכי טוב בעולם, כשהוא חייך הרגשתי שהגעתי למטרה שלי.

"אתה פה דאדי.." הוא לחש מבין שפתיו, סורק את פניי כאילו היה הפעם הראשונה שאי פעם ראה אותי.

"הגעת.." הוא המשיך למלמל כלא מאמין, ידו עדיין בידי. הינהנתי באיטיות ובחיוך עצוב, רוצה לנשק את פניו העדינות והמלאכיות, רוצה לגרום לו לשכוח את כל מה שעבר, כי לעזאזל זה לא מגיע לו, שום דבר מזה לא היה מגיע לו.

"אני כאן נסיכה, אני לעולם לא אעזוב אותך יותר." חדרתי עם עיניי לעיניו והבטתי בו ברצינות, רציתי שידע את זה, שידע שלא משנה מה אני אעמוד לצידו ואגן עליו, לכל מקום שלא ילך, אני איתו.

"לעולם."

----------------
אם גם אתם מרגישים שזה אחד הפרקים בואו נגיד לא הכי מוצלחים שלי, שתדעו שגם אני מרגישה ככה, אשמח לקבל עליו ביקורת, ואם יש משהו שלא אהבתם או שתרצו לשנות אל תהססו להגיד לי.

נ.ב

יש לי תחושה שאתם רוצים שהסיפור יגיע לסופו, ואני ליטרלי לא יודעת מה לעשות, אני מרגישה שהסיפורים שלי הם כמו הילדים שלי, ולסיים אחד מהם זה כמו להרוג אחד מהם.