היי, לפניי שאתם קוראים את הפרק יש לי 2 הודעות. אחת, אשמח אם תנסו את הסיפור החדש שלי, שתיים, לגביי הפרקים הבאים, אני לא אכתוב עכשיו את תהליך ההתאוששות של נואה מחדש כי זה ירגיש כאילו זה חוזר על עצמו, בגלל זה אני קופצת חודשיים קדימה. (אתם יודעים, כדור בכתף, לוקח זמן להחלים)
הגיע הזמן שנואה יחזור לבית הספר לא?
נקודת מבט נואה:
"בייבי.." קולו הצרוד והעבה העביר רעד בגופי כשלחש לאוזני. פתחתי את עיניי באיטיות, מרגיש את קרניי השמש החזקות וממהר לסגור אותם בחזרה, לא רוצה לקום לבית ספר. ידיו של טיילור היו כרוכות סביבי, נשארו באותה התנוחה שבה הלכנו לישון, כאילו לא זזנו כל הלילה. גבי היה צמוד לחזהו החשוף וראשו היה קבור בצווארי. חום גופו מילא ועטף אותי, גורם לי עוד יותר לרצות להישאר בתנוחה הזו לנצח. אבל הייתה לי תחושה שהוא לא הולך לוותר לי, עברו חודשיים מאז כל מה שקרה, חודשיים שלמים שבהם התאוששתי מהפציעה בכתפי, זה היה נוראי ומתיש אבל זה סוף סוף עבר. טיילור היה איתי לאורך כל הדרך, אני לא אשכח את הלילות שהייתי נשאר ער לגמריי, מתייסר בלי סוף ובוכה מכאבים והוא היה נשאר לידי, לא עוזב. הוא תמיד חיבק ונישק בעדינות, לוחש לי את המילים שהכי רציתי לשמוע, מרגיע אותי בין זרועותיו עד שהייתי נרדם בשעות המאוחרות של הלילה, שהשמש כמעט עומדת להפציע אך אני שוקע בשינה ארוכה ומיוחלת. אני יודע שהוא כמעט לא הלך לעבודה, גם לא במשרד בבית, הרגשתי אסיר תודה שהיה איתי בכל שנייה ושנייה, מקלח אותי ומלביש אותי, דואג שאזוז כמה שפחות. ועכשיו, שסוף סוף החלמתי, אני צריך ללכת לבית הספר, נהדר.
"בייבי בוי, קדימה." נשימתי החמה פגעה בעורי, שפתיו הרכות מלטפות גם הם ומסמנות אותי, גורמות לי לחייך ולהסתובב אליו. פנינו היו קרובות, עיניו השחורות הביטו בחום וזוית פיו עלתה מעט.
"בוקר טוב נסיכה." הוא אמר כנגד שפתיי לפניי שנשק לי בעדינות, נושך את שפתי התחתונה וגורם לי להיאנח בשקט. הייתי עדיין עייף, לא רציתי לקום, במיוחד שלא ללכת לבית הספר, לפגוש את כל הפרצופים המוכרים שלא בא לי לראות. את ספנסר ומייקל, אפילו בליאו אני לא רוצה להביט.
"דאדי.." גנחתי בשקט וקברתי את ראשי בשקע צווארו, מרגיש את ידו האחת מלטפת את שיערי והשנייה את גבי. אצבעותיו הארוכות עברו בין שערותיי בעודו מצמיד אותי אליו יותר ויותר, כאילו גם הוא עצמו לא רצה שאלך.
"בייבי..צריך לקום.." הוא נאנח בשקט ונשק לראשי, מנתק אותי ממנו לשנייה לפניי שקם מהמיטה ומרים אותי כשיד אחת מתחת לגבי והשנייה מתחת לרגליי. הוא התקדם אל עבר המקלחת בעודי מתחפר בחזהו החשוף ונהנה מחום גופו. עיניי עברו על הקעקועים שעיטרו את עורו ותרמו כל כך למראהו. ידי עלתה אל צווארו ונכרכה סביבו, וכך גם השנייה, פניי פגשו בשלו ועיניי השחורות חדרו לשלי.
הוא הניח אותי על השיש הלבן של חדר המקלחת והחזיק במותניי. לגופי היה רק בוקסר שחור בדיוק כמו לו ושיערי היה פרוע לגמריי. הוא הניח מספר נשיקות קצרות ורכות לשפתיי ולאחר מכן לקח אותי אל האמבטיה, מושיב אותי בין רגליו בזמן שפותח את המים ונותן לה להתמלא.
"בייבי" קולו בעבה נשמע מעליי בזמן שנשענתי על חזהו והרגשתי את המים החמים פוגעים בעורי. הרמתי את ראשי אליו ופגשתי בעיניו, מחייך מעט לפניי שפתח את פיו שוב.
"כן דאדי?" שאלתי בשקט בעודי מסתובב אליו לגמריי וכורך את ידיי סביב צווארו.
"אתה לא הולך להתקרב אל הילד הזה נכון?" הוא יותר אמר משאל, מביט בי ברצינות בזמן שליטף את פניי בעדינות.
"למה אתה מתכוון דאדי?" הרמתי לעברו גבה בבילבול, לא מבין מה כוונתו.
"לבן זונה הזה שגרם לך לבכות, איך קראו לו? סאם אולי?"
"אתה מתכוון לספנסר כנראה.." מילמלתי בשקט כשנזכרתי בו, משפיל את עיניי מעט. לא רציתי להיזכר בספנסר ובכל מה שעשה לי, אני אומנם כבר ממזמן שלא רוצה את מייקל, אבל בזמן שכן רציתי, הוא הלך מאחוריי הגב שלי ושכב איתו, כאילו לא הייתי החבר הכי טוב שלו.
"בייבי, לא, אל תיהיה עצוב בגללו עכשיו, זה היה מזמן נכון? דיי נסיכה, אני רוצה לראות את החיוך הזה." הוא החזיק בעדינות בסנטרי, גורם לי להעלות את פניי אליו בחזרה. הוא חייך אליי ברכות, מחמם את ליבי. הינהנתי בשקט וחייכתי אליו בחזרה, מחבר את שפתינו לנשיקה ארוכה.
_____________________
המכונית השחורה והמפוארת של טיילור נעצרה מול שער בית הספר, גורמת לעשרות זוגות עיניים לבהות בה ובטיילור שיצא ממנה, מתקדם אל עבר הדלת שלי ופותח אותה. הבטתי בו בחשש ונשכתי את שפתי, נשאר במקומי למשך כמה שניות עד שהעזתי לבסוף לקום ולקחת את תיק הגב שלי, לצאת מדלת המכונית ולהעמד מול טיילור.
"אל תדאג נסיכה, אם מישהו יעז לעשות לך משהו אתה יודע מה יקרה לו נכון?" הוא הניח את ידו על פניי ואני הינהנתי בשקט. שפתינו התחברו לנשיקה קצרה ולאחר מכן הוא נכנס בחזרה אל מושב הנהג, גורם לי לעמוד ולהביט בו כשכל גופי רועד מפחד, לא ידעתי למה אבל פחדתי עד מוות, לא הייתי מוכן למה שעומד לקרות וגם לא רציתי לגלות מה זה יהיה. נופפתי לו בתנועה קטנה ומהססת ולאחר מכן מיהרתי להסתובב ולצעוד אל תוך השער הומה התלמידים.
נדחפתי בין כולם, צועד כמה שיותר מהר אל המבנה הגדול שכל כך לא התגעגעתי אליו. שמתי את כובע הקפוצ'ון השחור על ראשי, רציתי להימנע מלפגוש פרצופים מוכרים וגם שהם לא יפגשו בי.
התקדמתי במסדרון הארוך והרחב, ראשי מורכן בעודי צועד אל הלוקר שלי ככה שכמעט אי אפשר להבחין בפניי. שלחתי את ידי הקטנה אל המנעול ופתחתי את הדלת המתכתית, מביט אל המערכת שהייתה תלויה עליה ורואה שיש לי עכשיו ספרות. נהדר, גם ליאו וגם ספנסר הולכים להיות שם. קול מוכר וארור גרם לי לקפוא במקומי, מעביר בי צמרמורת קרה, לקחתי את הספר והמחברת במהירות ונעלתי את הלוקר, מסובב את גבי במהירות ומנסה להתרחק מהמקום כמה שיותר.
"נואה? זה אתה?" נשכתי את שפתיי כשהקול קרא מאחוריי אך אני תוך כמה שניות כבר נבלעתי בין כל התלמידים, לוקח את רגליי אל הקומה השנייה של המבנה וצועד אל עבר הכיתה שלי. אך כאילו הגורל צחק עליי ובדלת הכיתה עמדו ליאו וספנסר, משוחחים אחד עם השני אך לפתע עינהם נתקלו בי לפניי שהספקתי בכלל להבין מה קורה. הם היו מזועזעים בדיוק כמוני, עינהם היו פעורות בזמן שהרגשתי את עורי רותח.
לעזאזל איתך נואה.
YOU ARE READING
Mr.black
Lãng mạn"קוראים לי טיילור בלאק." אמר ולפתע ליטף את פניי ואז סטר להם. "אתה, תקרא לי דאדי." איך לילה אחד של שתיית יתר גורם לנואה למצוא את עצמו במיטה של ראש העולם התחתון. *אזהרה -הסיפור מכיל תכניים מינים* *סיפור שבהתחלה כתבתי בחשבון אחר ואז העלתי לפה* אזהרות כ...
