אני אומרת מראש, הפרק הזה קצר כי לא היה לי זמן היום וכתבתי רק בשעתיים חלון שהיו לי היום וגם בכללי יש לי דלקת גרון (בפעם השנייה השנה, יאיי😖)
נ.מ טיילור:
מעולם לא הרגשתי את ההרגשה הזו, לא בעוצמה כל כך חזקה כמו זו.
הרגשתי כמו בגיהנום.
לא היה דרך טובה יותר מזו לתאר את זה.
גיהנום על פניי הארץ
זה הרגיש כאילו כולם המשיכו כרגיל בזמן שאני משתגע, יוצא מדעתי, כאילו מישהו משך לי את הלב מתוך בית החזה שלי ולא נותרתי עם שום רגשות, רק כעס.
כעס כל כך חזק שמעולם לא חשבתי שארגיש כמותו מאז שאלכס חטף אותו.
אבל מארק לא היה אלכס, מארק היה הרבה יותר מסוכן.
לא ידעתי מה הוא מתחנן, מה נואה חווה ברגעים אלו, איך הוא מרגיש, קר לו? הוא בוכה? הוא זרוק בעוד מרתף ישן, אזוק בידיו ורגליו?
לא הפסקתי לדמיין את דמותו מולי, כל מה שהצלחתי לראות היה את העיניים הכחולות והגדולות שלו מביטות בי, קורעות את ליבי לחתיכות.
הבית כבר היה הרוס, הכלים כבר היו מנופצים וחדרי הוחרב לגמריי, לא יכולתי לשלוט בכמות הכעס שיצאה ממני, רציתי לשים את ידיי סביב צווארו של הבן זונה הזה ולנקב את הגרון שלו, לראות אותו מדמם.
אבל לעזאזל, הוא היה אבא של נואה, למה הוא היה חייב להיות אבא של נואה?!?
דווקא של המלאך שלי, המלאך שהיה כל החיים שלי, המלאך, שלא היה כאן עכשיו.
הזמן שעבר מאז שטרביס לקח אותו עבר כמו נצח, כאילו מישהו תקע את המציאות וראיתי הכל כמו סרט בהילוך איטי שבנתיים אני רק מתרסק מרגע לרגע.
השומרים שלי כבר מצאו את המיקום שלו, אני יודע איפה הוא ובעוד שבוע בדיוק נתקוף אותם, אבל הפעם זה הולך להיות שונה, הפעם אני מוריד את משפחת מורגן לגמריי.
ביתו של מארק, הבית שבו נואה נמצא עכשיו, ממוקם כארבע שעות נסיעה מכאן וכפי שאני יודע מאובטח בכמות שומרים עצומה. אבל בעוד שבוע בדיוק מתקיימת אותה מסיבה.
"המסיבה השחורה"
אותו אירוע שמתרחש כל שנה, במשך שנים, אבא שלי היה שם, אני הייתי שם, לא תוכלו למצוא כל כך הרבה אנשי פשע באותו חדר מאשר שם. ואני עומד לפגוש את מארק בדיוק שם, כמו שנה שעברה וכמו זאת שאחרייה. אבל השנה, השנה זה הולך להיות שונה, כשכולם ילכו למסיבה והאבטחה על הבית תרד בצורה משמעותית אני אקח בחזרה את מה ששלי, אני אחזיר את נואה בחזרה אליי.
השומרים כבר מוכנים והנשק רק מחכה שיטענו אותו, הגיע הזמן שכולם יראו מי באמת שולט בארץ הזו.
התהלכתי בין מסדרונות הבית כבר במשך שעה, המצב רק משגע אותי יותר ויותר ומתסכלת אותי המחשבה שאני לא יכול לעשות כלום, רק עוד שבוע. הרגשתי כאילו הבית הזה כלא אותי אבל המחשבה היחידה שעוד הצליחה להשאיר אותי טיפה מאופס היתה כל הזכרונות שנשאר לי ממנו, הבגדים שעוד נדפו מריחו המתוק, אותו דובי צבעוני שנא את שמו, זה כאילו הוא היה בכל מקום ובאותו הזמן כל כך רחוק ממני, אין ספור התמונות בטלפון שלי רק גרמו לי להתגעגע יותר ויותר אבל לא יכולתי שלא להפסיק להסתכל עליהם, לראות את דמותו הישנה על המיטה שלי, את העיניו העצומות ואת עורו הלבן ונטול הפגמים. הוא היה מושלם, מושלם יותר מכל דבר שאי פעם ראיתי. והוא היה שלי, רק שלי, וגם לא מארק יצליח להסיט אותי נגדו, אף אחד.
~~~~~~~~~~
הערב שלמחרת כבר הגיע ואני הייתי עסוק בלהדריך שוב ושוב את החיילים שלי שלפתע צלצול הטלפון שלי נשמע ואותו מספר ארור הופיע על הצג.
הבטתי במשך כמה שניות ארוכות על המכשיר, מתלבט אם לענות, מה הבן זונה הזה רוצה עכשיו??
לחצתי לבסוף על המסך ועניתי לשיחה, מקרב את הטלפון לאוזניי ונושך את שפתיי בעצבנות.
"מה אתה רוצה?" הקול שלי נשמע קר ואדיש, רציתי לפוצץ את הראש של הבנאדם.
"טיילור?"
YOU ARE READING
Mr.black
Romance"קוראים לי טיילור בלאק." אמר ולפתע ליטף את פניי ואז סטר להם. "אתה, תקרא לי דאדי." איך לילה אחד של שתיית יתר גורם לנואה למצוא את עצמו במיטה של ראש העולם התחתון. *אזהרה -הסיפור מכיל תכניים מינים* *סיפור שבהתחלה כתבתי בחשבון אחר ואז העלתי לפה* אזהרות כ...
