Mr.black

chapter 63

השהות בבית של אבא שלי הייתה נוראית, יום עובר ועוד יום, כמו תקליט שבור, הייתי קם בבוקר פותח את העיניים ומבין שאני שבור, שאני לא יכול יותר, לא יכול להחזיק את הדמעות, להרגיש את הלב שלי מתנפץ לאלף חתיכות שפוצעות אותי כל פעם מחדש.

אני צריך אותו כמו סם, כמו נרקומן כל יום מחדש, אני מרגיש שאני משתגע, יוצא מדעתי, הלבד כאן כל כך מר וריקני, לבהות בתקרה כל יום מחדש ולרצות להרוג את עצמך על זה ששוב היית כזה חלש כזה חלש, על זה שהאמנת לאנשים שרק שיקרו לך, נפלת במלכודת שלהם, איך הם קנו אותך במילים. אני לא יכול לסבול את זה כבר, אני מרגיש שהלבד חונק אותי, אני צריך אותו, צריך את טיילור ולא יכול להתמודד יותר עם הכאב.

אבל עכשיו אני שם לזה סוף, אני לא נשאר חלש, אני לא נותן להם לכבול אותי, נשבעתי שאלחם, שאעשה כל מה שאני יכול, אני אראה להם שאני סתם נער בן שבע עשרה שהם יכולים להתעלל בו.

רגליי שרפו מהריצה הבילתי נפסקת וכך גם ראותיי, רצתי ללא הפסקה, נשימותיי היו מהירות והזיעה החלה ליפול על פניי. לא הפסקתי לרוץ עד שמצאתי לבסוף מקום שבו לא יוכלו למצוא אותי.

נכנסתי אל אותו מבנה שהיה נראה נטוש ביותר, הקירות היו מלוכלכים ומטונפים וכך גם הרצפה. נכנסתי אל תוך הבניין במהירות, פוסע בשקט על הרצפה שהייתה מלאה בעפר וחלקים של לבנים שבורות. נשענתי בלית ברירה על אחד מהקירות המתקלפים והתיישבתי על הרצפה. בגדיי כבר ממזמן נהרסו אך לי כבר לא היה אכפת, לא מעורי המלוכלך ומשיערי הפרוע, לא מהשיפשופים בבגדי ולא מהקרעים הבודדים במכנסיי. רציתי פשוט לראות כבר את טיילור, להיות איתו, שלא יעזוב אותי, לבלות איתו את הלילה בזרועותיו החמות ולא בקור המקפיא של הערב שהחל לרדת.

העברתי את ידי בשיערי והשתדלתי להישאר כמה שיותר בשקט, נשימותיי המהירות החלו להירגע ולהפוך שקטות וחרשיות יותר ויותר. נשכתי את שפתיי וקירבתי את רגליי אל חזהי, מחבק אותם ומניח את ראשם עליהם.

פחדתי, לא יכולתי לשקר, ידעתי עם איזה אנשים אני נלחם וממי אני בורח, ידעתי שהם יכולים למצוא אותי בקלות ואני כמעט חסר סיכויים נגדם אך החזקתי את עצמי, החזקתי את עצמי מלהישבר כי ידעתי שרק ככה אני אצליח, רק ככה אני אחזיק מעמד ואחזור בחזרה אל טיילור.

התגעגתי לקול שלו, התגעגעתי לכל דבר בו, זה מדהים אותי איך נקשרתי לבן אדם כל כך מהר מבלי לשים לב, שברגע הוא כבר עמוק בתוך הלב שלי ושום דבר לא יכול להוציא אותו משם. אני לעולם אוהב אותו, גם אם ירחיקו אותו ממני אני לעולם לא אשכח אותו.

עצמתי את עיניי, העייפות תקפה אותי והתפללת שכשאפתח אותם כבר אהיה בבית של טיילור, איתו, שהוא מגן עליי מכל העולם המרושע הזה.

לא עברו כמה דקות וכבר שמעתי צעדים רחוקים שהקפיצו אותי ברגע. פתחתי את עיניי במהירות והתרוממתי על רגליי בבת אחת. יכולתי לשמוע את קולותיהם של החיילים מרחוק וגופי נמלא פחד. ניסיתי להישאר כמה שיותר בשקט, התחלתי לפסוע צעדיים חירשיים כמה שיותר רחוק מהמקור שהקולות מגיעים ממנו.

"אחד החיילים ראה שהוא רץ לכאן."

"אנחנו לא חוזרים בלעדיו."

"אל תהססו לנטרל אותו אם הוא בורח."

הדיבורים החלו להשמע קרובים יותר והחלחלה עברה בתוכי כמו סכין, הרגשתי את ברכיי רועדות בפאניקה אך בין רגע התחלתי לפתוח בריצה הרחק מהם. יצאתי מהמבנה והתחלתי לרוץ במורד הרחוב בקצב לא נורמאלי, ליבי דפק כמו משוגע ובאוזניי נשמע רק הקול בראשי שצרח לי לברוח, כמה שיותר מהר, לפניי שיתפסו אותי.

"הינה הוא!"

"תיפסו אותו!"

הקולות קראו מאחוריי ואני רצתי מהר יותר ויותר, הייתי על כך רחוק מהם אך זה הרגיש כאילו ידיהם שרטו את גבי וכמעט תפסו אותי.

רגליי החלו לפגוע בקרקע כמו בהילוך איטי, מוחצות מתחתם את דשא הפארק שרצתי בתוכו ושיערי התנופף ברוח, הקולות מאחוריי נשמעו גם הם איטיים עד שהקול הנורא חתך את האוויר ופגע בי.

הרגשתי אותו לאט פוגש בעורי ומיד חודר לתוך גופי, כדור המתכת שקרע את אוזניי בקול ירייה מחריד שיתק את כל גופי והפיל אותי ארצה. גופי נחבט בקרקע בשנייה וחדל מלזוז.

הקולות הנוראיים נישמעו מאחוריי, מתקרבים לאט לאט. איני ידעתי מה קורה איתי, כל גופי נכנס להלם אחד גדול, הרגשתי נוזל חם מרטיב כתפי ואת כל חולצתי אך הכאב לא הורגש

מה קורה כאן?

האם אני כבר מת?

עיניי הביטו קפואות בקרקע והכל היה כל כך שקט שאפילו ליבי כבר לא נשמע דופק

האם זה כבר נגמר?

"אתה כל כך גמור! הבוס אמר לנטרל אותו לא להרוג אותו!"

"הוא לא מת!"

"תסתכל עליו! אנחנו חייבים לעוף מפה! הבוס יהרוג אותנו!"

הצעקות מעליי נשמעו רחוקות כל כך ובאותו הזמן כל כך קרובות, כאילו קראו ממציאות אחרת.

לא ידעתי אם אני כבר מת אך הרגשתי באותו הזמן חי. הצלליות כבר נעלמו מעליי ונשימות חלושות הגיעו לאוזניי, לאט לאט ראותיי קיבלו את האוויר בחזרה אליהם. הגוף שלי יצא מההלם שתקף אותו וככה גם הכאב החל להופיע.

נאנקתי וגנחתי בכאב הלא נורמאלי שפילח את כתפי, לא ידעתי שאפשר להגיע לרמות כאלו של כאב. הדם זלג על כל בגדיי ולא הצלחתי להזיז בכלל את ידי הימנית.

ידי השמאלית נתמכה בקושי רב בקרקע ואני ניסיתי להקים את גופי, עיניי סרקו באיטיות את כל השטח שהיה נקי מחייליו של אבא שלי ומכל אדם אחר.

סיננתי יבבת כאב מבין שפתיי בזמן שהצלחתי לפחות לשבת על הקרקע שהייתי מעוטרת בכתם דם גדול ועגול שהגיע ממני.

נחרדתי למראה כל הדם הזה והרגשתי כל כך חסר אונים, כמו חיה שירו בה ונטשו אותה מאחור. תפסתי בידי השמאלית את זאתי הימנית ובקושי רב התרוממתי על רגליי לאחר כמה ניסיונות. לאט לאט התחלתי לפסוע אל הספסל הקרוב ביותר שהיה אליי וגופי כבר התמוטט כשהגעתי אליו. שנשכבתי על מושב העץ והתפללתי שהאור בקצה המנהרה כבר יגיע.

הרגשתי את הדמעות החמות מלטפות את פניי, כאילו היו הדבר היחידי שנשאר לי בכל הלבד הזה, שוטפות את פניי בלי הפסקה.

אני לא יודע כמה זמן הייתי שם, השניות עברו לאט והפכו לדקות, דקות ארוכות שהבטתי בשמיים השחורים עד שכבר לא הצלחתי להחזיק את עיניי יותר והשחור מלא הכוכבים הפך לאפילה אחת שעטפה אותי ולקחה אותי אלייה.