Mr.black

chapter 54

שלום? שלום?? זה מה שאתה אומר לבן שלך אחרי שמונה שנים ארורות שלא ראית אותו? שלום?? כאילו הייתי אחד מהחברים שלו, לא הבנאדם שהיה דם מדמו.

לא ידעתי איך להגיב, לא ידעתי איך להרגיש, אף אחד לא הכין אותי לזה, לא זכור לי שקבעתי לאחרונה סדנה בשם
'הפתעה, האבא המחורבן שלך שנטש אותך לפניי שמונה שנים, החליט להופיע דווקא עכשיו, למד איך להתמודד עם זה'.

לא הצלחתי לשים את האצבע על רגש ספציפי שעטף אותי בכל הסערה הזו.

לכעוס?

לשמוח?

ללכת לשם ולסטור לפניו?

לבכות?

אני לא יודע מה לעשות!!

אני מרגיש כל כך מבולבל, כל כך מתוסכל, מצד אחד מרגיש כל כך הרבה כאב ודיכאון שלקחו אותי מטיילור ומצד שני כל גופי מתמלא בכעס שמרתיח אותי וגורם לי לרצות להתנפל עליו במכות, כי אני לא הכרתי כבר את הבנאדם שמולי, לא ראיתי כבר את האבא המוכר שלמרות שהיה שיכור דאג לילדיו, אלא את אותו איש שהחליט שיש דברים יותר חשובים מהמשפחה שלו ועזב אותה לבד, בלי כסף, בלי בית, בלי קורת גג, בלי אבא.

איך אפשר לנטוש ילדים כל כך קטנים, את הילדים שלך, את אישתך, ככה, באמצע הרחוב.
בנאדם שמכר את הבית שלו כשהיה קצת קשה וברח עם הכסף והשאיר משפחה שלמה מאחורה, לבד, הוא קורא לעצמו אבא שלי?

ואיך הוא מעז לבוא ולחטוף אותי עם אחד המחיילים המחורבנים שלו ולהגיד לי שלום כאילו זה היה עוד מפגש אחר הצהריים שבוא לקח אותי אחריי בית הספר אל אותם מגרשי כדורגל כמו שעשינו בכל יום שלישי אחר הצהריים.

לא, הוא לא יכול להגיד לי, ואני, אני לא יכול לסלוח לו, אני לא יכול לשכוח לו את כל הדברים שהוא שהוא עשה, על איך שנטש אותנו על איך שבכיתי לילות שלמים בגללו. איך אפשר לסלוח לבנאדם כל כך נוראי, איך אפשר לעלות את האפשרות הזו על הדעת, איך הוא מעלה את האפשרות הזו על הדעת.

האם חשב שאני אסלח לו? האם חשב שזה כל כך הגיוני? מה הוא פתאום נזכר בי? בבן שלא ראה כמה שנים, מה הדבר שגרם לו לקחת את הכל וללכת?

הוא הלך ממני, הבנאדם שהכי אהבתי, הייתי רק בן תשע, זה נראה כאילו לא אכפת לו ממני, הוא מפלצת, הוא לא בנאדם, רובוט חסר רגשות שלא אכפת לו משום דבר. מה הסיבה שיעשה דבר כזה, לילד כל כך קטן.

אני לא יודע, אני כל כך מתוסכל, אני פשוט עומד שם, כמעט לא מצליח להביט בפנים שלו, בשיער השחור שלו ובעיניים הבהירות, תווי הפנים הכל כל מוכרים שלו חרוטים לי בזכרון, כמו אותו סיוט נוראי שתקף אותי בכל לילה אחריי שנעלם. כל הזכרונות מתחילים לתקוף אותי, אחד אחרי אחד.

הלילה שבו עזב

אותו בוקר שהתעוררתי והבנו שהוא נעלם ומכר את הבית כשאותו אדם עמד מחוץ לדלת והכריח אותנו להתפנות ממנו.