Mr.black

chapter 71

"אל תחמיר את העונש שלך נואה, הוא מספיק גדול." הוא נתן לי מבט אחד קשוח לפניי שהנחית את אגרופיו מספר פעמים נוספות על פניו של מייקל ומוציא אותו מכלל הכרה. הוא הזדקף במקומו, מסדר את בגדים על גופו ומתקדם אל כיור השירותים, מתעלם ממני לגמרי. ידעתי שכעס, וגם אם כל הכעס לא היה מופנה דווקא אליי לא רציתי לעשות משהו שירזיג אותו עוד יותר לכן רק שתקתי, עומד במקומי ובוחן את תנועותיו. הוא שיפשף את ידיו מתחת לזרם המים, מוריד את הנוזל האדום שהתייבש על עורו. הוא שלח לי מבט אחד לפניי שייבש את ידיו בכמה פיסות נייר והשליח אותן לפח. הוא התקדם אליי, האוויר בינינו מלא במתח שלא ניתן להתעלם ממנו, גופו התקרב אל שלי, ידו הגדולה והחזקה עלתה אל פניי ואחזה בהם, מבטו חדר אל שלי וגרם לי לקחת אוויר בחדות אל תוך ראותיי. הצמרמורת עברה בגופי, תוקפת אותי כמו סערה במדבר שקט, ממלא אותי ורומסת אותי. אגודלו ליטפה את עורי, כמעט מסוכנת, ידו עוברת על לחי לפניי שתופסת בשערי ומצמידה אותי אליו, בשקט, שפתיו כמעט נוגעות בשלי, משגעות אותי מהמגע המיוחל. עצמי את עיניי, מרגיש את העונג ממלא את גופי ואת הלחץ שהחל להצטבר בין רגליי, גורם לי לפלוט גניחה חרשית ולהתמסר למגעו.

"דאדי הולך לקחת אותך הבייתה." קולו העבה נשמע לוחש לאוזניי, מעביר בי רעד קטן. פתחתי את עיניי, מרגיש את שפתיו נוגעות לא נוגעות בנקודה הרגישה בצווארי.

"דאדי לא.." ניסיתי להתנגד, לשנות את דעתו, ידעתי מה הולך לקרות עכשיו. העברתי את עיניי אליו, מביט בו במבט כמעט מתחנן אך זה לא עזר. גיחוך קטן יצא מבין שפתיו וידו הידקה את אחיזתה בשיערי ומשכה אותו אחורה, עיניו סרקו את פניי, בוחנות כל פרט ופרט בי.

"מוכן לעונש שלך בייבי בוי?"

------------

נקודת מבט טיילור:

לפניי 15 דקות

צעדיי היו מהירים, לא מהססים, מפתחות מכונית הספורט השחורה שלי הוחזקו היטב בין אצבעותיי בזמן שכמעט רצתי אל הרכב שחנה במשטח החנייה הגדול שלי עם שאר המכוניות. נכנסתי אל תוך החלל במהירות, לא עוצר לחשוב לרגע. רתחתי, כל גופי התמלא בכעס, הבטתי בהשתקפותי במראת המכונית הקטנה בזמן שהתנעתי את המכונית ויצאתי אל הכביש. שיערי היה פרוע, בגדיי לא היו יותר מחולצת טריקו שחורה ומכנסיים פשוטים ולא החליפה המחויטת והקבועה שלי. אך כשנואה התקשר אליי לא התעכבתי לשנייה אחת ועזבתי את הכל, נוסע אליו. הוא התקשר אליי שיכור, בוכה, מלא בסערת רגשות. ידעתי שלא רצה לחזור לבית הספר, ידעתי על אותו נער שגרם לו לבכות בעבר, אבל עכשיו, כששמעתי את קולו הרועד מעבר לקו הטלפון כבר לא יכולתי לשלוט בעצמי, הפעם אני לא אוותר לאף אחד, שום אדם לא יגרום לו לבכות מבלי לשלם על זה.
יצאתי עם הרכב השחור והמהיר אל הכביש, מגיע תוך כמה דקות של נהיגה מטורפת אל חניית בית הספר, יוצא וטורק את הדלת מאחוריי. צעדתי במהירות מבעד שעריי בית הספר הכסופים, מושך עשרות זוגות עיניים שסירבו לרדת ממני, אך שום דבר לא עיניין אותי באותו הרגע, רק הוא, רק נואה.
נכנסתח דרך דלתות המבנה, צועד על רצפת המסדרון הומת התלמידים, צועד בינהם ומחפש בעיניי כל רמז אליו, כל דבר.
לאחר שתיי דקות ארוכות וסבוכות נער אחד תפס את עיניי, הדרך המשונה שבה הביט בי, ידעתי שהכיר אותי, הכיר אותי מעבר לתפקיד שלי, הוא ידע שאני קשור לנואה. חייכתי בערמומיות והתקדמתי אל עבר הנער שפער את עיניו בבהלה. הוא ושניים מחבריו שהיה לידו נשענו על שורות הלוקרים הכחולים שסודרו בשורה ארוכה לאורך כל המסדרון, שמים לב שאני מתקדם אליהם.