כשהגעתי למחרת מבית הספר הרגשתי בנאדם שונה, אולי בגלל מה שקרה אתמול, או סתם בגלל מה שספנסר עשה.
כשנכנסתי במסדרון בית הספר כמו כל יום התעלמתי מספנסר לחלוטין, ממשיך אל הכיתה שלי ומתיישב במקומי.
לא רציתי להמשיך לשחק את זה כאילו אני לא יודע על מה שקרה, לא הייתי מסוגל להעמיד פנים, זה היה קשה מידי.
ליאו התיישב לידי ופרצופה נראה מבולבל
"קרה משהו נואה?" הוא שאל בדאגה, מניח את ידו על כתפי.
"לא, הכל בסדר.."מילמלתי, מניח את ראשי על השולחן ועוצם את עיניי.
"אתה נראה חיוור, וגם ראיתי שהתעלמת מספנסר לגמריי היום, אני יודע שקרה משהו"
הוא הפציר בי ואני נאנחתי והרמתי את ראשי
"אתה יודע משהו עליו ועל מייקל, שהם ביחד או משהו?" שאלתי בתיסכול, רואה איך הוא פוער את עיניי.
הפרצוף שלו הסגיר אותו.
הוא ידע.
מה ציפית נואה?
בסוף כולם ישקרו לך.
"ועוד קראתי לכם חברים שלי" סיננתי מבין שפתיי ולקחתי את תיק הגב שלי, יוצא מהכיתה.
"נואה חכה! זה לא כמו שאתה חושב!" שמעתי את לואי קורא מאחוריי אך אני המשכתי להתקדם בצעדים מהירים, יוצא מהמבנה והולך לאותו פינה מאחוריו כרגיל, שם אף אחד לא יכול למצוא אותי.
התיישבתי על האדמה וחיבקתי את רגליי, מניח את ראשי עליהם.
הרשתי לעצמי לבכות, להתפרק לרגע, דמעות שקטות ירדו על פניי בעודיי יבבתי בשקט.
הייתי לבד, לא היו לי חברים נוספים מעבר ללואי ולספנסר, לא היה לי מי שינחם אותי עכשיו, אפילו מייקל נטש אותי באותו מועדון ארור.
"נואה?" שמעתי לפתע קול קורא לי מהצד והופתעתי לראות את מייקל עומד שם.
ניגבתי במהירות את דמעותיי ונעמדתי במקומי.
"מה אתה רוצה?" הפנתי את ראשי לכיוונו.
מנגב את הדמעות האחרונות
"למה אתה בוכה?" שאל, מתעלם משאלתי שלי.
"תשאל את ספנסר"סיננתי במרירות, לוקח את התיק שלי, כנראה המקום הסודי שלי כבר לא כל כך סודי.
"לאן אתה הולך?" הוא תפס בידי כשהתחלתי ללכת
"אל תיגע בי" ניסיתי לשחרר את אחיזתי בו אך הוא לא הוריד את ידו
"מייקל תעזוב!" נילחמתי באחיזתו
"רק תגיד לי מה קרה לך!" הוא ביקש אך אני לא הפסקתי לנסות לשחרר את אחיזתי
"תן לי ללכת!!" צעקתי שנית ובעטתי לו במקום בין הרגליים, גורם לו להתקפל ולי לנצל את ההזדמנות ולברוח משם.
כולם פה משוגעים.
הדמעות יצאו שוב, שוטפות את פניי
רצתי משם, יוצא דרך שיעריי בית הספר אפילו לפניי השעה הראשונה.
מה אני יכול לעשות? לאן אני אלך עכשיו?
לא רציתי ללכת לביתי, ידעתי שמר באלייק יכעס, אז מה עוד נותר לי לעשות?
רגליי לקחו אותי אל תחנת האוטובוס הריקה, התיישבתי על הספסל ממברזל ונאנחתי בייאוש, מוחה את דמעותיי בפעם המי יודע כמה היום.
אני מקווה שטיילור לא יכעס עליי שהחזרתי הבייתה מבית הספר לפניי שהתחיל אפילו, תהיתי מה הוא עושה עכשיו, אולי אוכל שוב לבוא למשרד שלו ולישון בספה שליד שולחנו בזמן שהוא עובד או כל דבר אחר.
מחשבותיי נקטעו כשראיתי את האוטובוס מתקרב באופק, קמתי ממקומי וחיכיתי שיעצור מולי.
~~~~~~~~
האוטובוס לא היה מלא בנוסעים, התיישבתי באחד מהמקומות האחוריים ביותר והשענתי את ראשי על החלון, מתעסק בשעמום בטלפון שלי,
נכנסתי לתמונות הטלפון שלי, מדפדפף בשעמום שלפתע הבחנתי בכמה תמונות שלא זכור לי שצילמתי,
התמונות היו שלי ושל מר בלאייק אל אני ישנתי
כנראה צילם אותם כבאמת ישנתי.
חייכתי למראה דמותי אשר צמודה לגופו של טיילור, חום גופי עלה והרגשתי כמה אני רוצה פתאום לראות את מר בלאייק.
(ה.כ -התמונה לא מתארת את איך הדמיות נראות אלא רק את המצב שבו היו)
~~~~
האוטובוס עצר בתחנה שלי ואני מיהרתי לקח את התיק שלי ולרדת ממנו, רץ במדרכה הארוכה ורואה מרחוק את ביתו הענק של מר בלאייק.
עברתי בשער כשהשומרים זיהו אותי ונתנו לי להכנס ואני רצתי בשביל אל דלת הבית.
כשנכנסתי אל החלל הבית הרחב היו כמה שומרים שהיו שם, כנראה יש תמיד הערכות בגלל מה שמר בלאייק והבחור הבלונדיני דיברו עליו.
עליתי במהירות במעלה המדרגות ורץ אל משרדו של טיילור, משתוקק שיכרוך את זרועותיו סביבי.
פתחתי את הדלת במהירות גורם למר בלאייק להרים את מבטו אליי בחדות ולהתרומם מכיסאו.
"בייבי מה אתה עושה פה???" הוא שאל מופתע והחל להתקרב אליי ואני רצתי אליו וקפצתי על גופו.
"בייבי מה קרה?" הוא לחש לאוזני כשקברתי את ראשי בצווארו, מרגיש את ידיו עוטפות את גופי ומצמידות אותי אליו.
"רציתי להיות איתך דאדי"
YOU ARE READING
Mr.black
Romance"קוראים לי טיילור בלאק." אמר ולפתע ליטף את פניי ואז סטר להם. "אתה, תקרא לי דאדי." איך לילה אחד של שתיית יתר גורם לנואה למצוא את עצמו במיטה של ראש העולם התחתון. *אזהרה -הסיפור מכיל תכניים מינים* *סיפור שבהתחלה כתבתי בחשבון אחר ואז העלתי לפה* אזהרות כ...
