۷ƙ|כנפי מציאות

1.

לא אוהבת לשים הודעות בהתחלה. אבל החלטתי להוסיף את זה על מנת שלא יהיו בלבולים נוספים.

'דמיון מכאיב'- עונה 1. 'כנפי מציאות'- העונה 2. 

קריאה מהנה:) אל תשכחו להצביע<3

רחש הגלים היכה את אוזני. נרגעתי בסופו של עוד יום מלא התמודדויות ואתגרים שופעים של החיים. האופק הבהיר שיהפוך עוד כְמעט זמן לרגוע. שוקע. נשקף אליי בשלווה.

"ג'אנקוק". סובבתי את ראשי בחיוך קטן, ברגע שהתקרב. הוא התיישב לידי על החול. חיוך הגומות שנתן לי משמח אותי. נותן עוצמות וכוחות שהייתי צריך. "קח". פחית המשקה שהושיט לי נלקחה בתודה. לגמתי ממנה. מחזיר מבט לגלים. לים.

פעם רציתי לגור קרוב לים, כדי שאוכל לטייל בו מתי שארצה. ועכשיו?. הים הפך לביתי. כאן פגשתי אותו. את נאמג'ון. קים נאמג'ון.

זה היה אחרי שבועיים בהם עוד היה קשה. רוח הלחימה שבי כבר הפכה קצת מאוד. ובלתי ניתן היה לקבל הספקה מכל מקום אחר. נאמג'ון הופיע ברגע בו חשבתי שהסוף בפתח. אבל הוא הפך את הדלת הזאת להתחלה.

בעודו מציל אותי מכונפיית רחוב של נוער פרחחי. לקח אותי נאמג'ון אליו. לא. לא לקח. הימים גרמו לכך שנשארנו יחד. גם לו אין בית. גם הוא טעם את טעם ההומלסיות. לקח לי זמן לעכל שאני כזה. אך זה היכה בי כשישנתי ימים על גבי לילות בדשא מחמם של פארק מזדמן.

כשלקח אותי אליו וטיפל בפצעי עם מה שהיה לו לתת. נוכחתי לדעת שנאמג'ון היה יותר יצירתי. ביתו היה על הים. "מדברים קטנים. אפשר לבנות דברים גדולים". היה מחייך עם גומותיו ואומר לי. וממשיך. ומזכיר בכל רגע. הקרשים והחפצים שאסף עזרו לו לבנות בית קטן על הים. צמוד לקיר חול איתן.

"על מה אתה חושב?". שוב. אני כמעט תמיד חושב. והוא ידע זאת. מאפשר לי.

הייתי צריך את הזמן. לא יצא לנו לספר זה לזה על איך כל אחד סיים את חייו ככה. אבל המשותף בינינו שלא רצינו את הסיום הזה. "יש לנו כוחות. ודווקא בגלל שאנחנו במצב הכי קשה יחסית לאנושות הקיימת, כוחותינו מרובים יותר משלהם."

אהבתי את החוכמה שלו. נאמג'ון היה בוגר. חכם. מחושב. הייתה לא אאורה מרגיעה שאומרת 'אל תסמוך עליי'. וזאת בגלל ש-'תאמין לי שאתה יכול לבד'.

החודשים איתו גרמו לי להפנים את מצבי. לא נפלתי לדיכאון כלל. למרות שרצתי אליה בכל כוחי. נאמג'ון לא עצר אותי. הוא משך כתף כשנתתי לו לדעת שאני הופך לחי מת.

וזה בדיוק מה שמנע ממני ליפול עמוק.

"חושב על היום שעבר". קרצתי. הוא לימד אותי לא לחשוב על העבר. העבר ארוך. מספיק לחשוב על היום. הוא קצר. ומה עם העתיד?- הייתי שואל אותו. -העתיד?- גיחך- עתיד עושים. על העתיד לא חושבים.

"ג'אנקוק. אתה יפה". סובבתי אליו את מבטי בשאלה. הוא לא אומר דברים סתם. נאמג'ון היה היחיד שהסכמתי לקבל ממנו מחמאה. להפנים אותה ולהבין שזאת אמת. "אתה מנגן?". הנהנתי לחיוב.

"יופי". נאמג'ון חייך וחזר להביט בגלים. הסתכלתי גם אני. נושם. נאנח.

למרות שחלפה כמעט חצי שנה. עדיין יש לו זיכרון קטן שמודחק לפינה. מתכווץ בדממה. שותק ולא מעז לומר מילה.