Not what you think(L.S)

פרק 63!

לואי ישב מחוץ לבית של ליאם,נשען על המכונית שלו עם סיגריה ביד ומבט מריר על הפנים.
הוא ניסה לשחזר את השיחה הזאת שהם ניהלו שם בתוך החדר במוחו וכל פעם שנזכר בה דמו החל לרתוח שוב בזמן שקימץ את אגרוף ידו הימני וזרק לרצפה את הסיגריה ביד השניה,לא מבזבז יותר מידי זמן לפני שהוא שלף עוד אחד והדליק אותה,משחיל אותה בין שפתיו וחוזר למחשבות שלו. איך לעזאזל הארי העדיף להאמין לניק מאשר לו? הוא הבין את זה שהם נפרדו והארי פגוע ממנו אבל לסמוך בצורה כל כך עיוורת בבן אדם שכבר פגע בו כל כך?הוא ציפה שהארי יאמין לו ולא יאמין למה שהוא שומע,כי הוא ידע שהוא נאיבי אבל לא עד למצב שהוא אפילו לא יאמין ללואי כי הוא בוטח בניק במאה אחוז מלאים.
לא משנה כמה כעס לואי הרגיש שמתפתח בליבו באותו רגע,ולא משנה כמה הוא הרגיש שגם את האמון שלו ולהארי היה הוא הצליח לאבד הוא עדיין לא הצליח להפסיק את התחושה הרעה שהתפתחה לו בבטן,הוא הרגיש נורא שהארי הולך לסבול משהו כזה,שוב. הוא לא רצה לחשוב על הפנים של הארי ברגע שהוא יגלה שכל הדברים שהוא אמר ושניק כן בוגד בו,ולא אוהב אותו,אף פעם לא אהב. הוא ידע שהארי הולך להרגיש נורא עם עצמו,נורא שהוא נתן לעצמו ליפול לכזה פח,שוב.
הוא דמיין את הארי יושב עם רגליים מחובקות לברכיים ודמעות נוזלות מעיניו יחד עם קולות חרישיים של בכי וזה גרם ללב שלו לכאוב ולפה שלו להתעקם מעט,הוא כל כך לא רצה לראות אותו בוכה שוב,או לדעת שהוא בכה,זה פשוט גרם להכל לכאוב יותר מידי.
הרגע הזה שלואי הסתכל על השמיים ובוחן אותם בזמן שהוא עומד בחוסר מעש מול הבית של אחד החברים של אחותו היה אחד מהרגעים האלה שגרמו לו לחשוב ולהבין בפעם המיליון לפחות בשבועיים האחרונים איזה אידיוט הוא היה שהוא נתן למשהו כמו הארי להתחמק לו מבין הידיים,ויותר גרוע מזה,המחשבה על זה שהארי כנראה היה נשאר אם לואי לא היה מטומטם מספיק כדי לגרש אותו ברגע שהוא הרגיש קצת מבולבל,הוא אף פעם לא היה משהו מיוחד בקטע של הזוגיות.
הכי גרועה הייתה העובדה שהוא לא הצליח להפסיק לחשוב על הארי,ועל איך שהוא היה נראה ממש לפני כמה דקות,עם חצאית קצרה שלא עוברת את הברכיים ותלתלים חומים שמכסים את הפנים שלו ביחד עם עיניים ירוקות נוצצות ושפתיים כל כך וורודות,הארי באמת היה מיוחד והאישיות שלו יצאה ממנו וייפתה אותו עוד יותר ממה שהוא כבר היה בעיניי לואי. הוא פשוט לא הצליח לעמוד בפניו,כל מילה שיצאה לו מהפה,כל מבט קטן וכל פעם שהוא הצליח לתפוס את עיניו של בשלו והחזיק אותן חזק התחושה הייתה מדהימה,ולואי רק רצה אותו עוד יותר.
הוא רק רצה להניח את השפתיים שלו על אלה של הארי ולטייל עם האצבעות שלו על כל סנטימטר קטן מהגוף שלו,להרגיש אותו,את כולו. הוא רצה לנשק כל טיפה וטיפה מהארי ולהסתכל על איך שהוא מגיב לזה,איך שהוא עוצם את העיניים שלו בזמן שהשפתיים שלו נפרדות אחת מהשנייה,ואיך שהגוף שלו ירעד ויגיב לו בצורה שהגוף שלו יגיב רק בשבילו. הוא רצה לקרוא לו שלו שוב,אלוהים יודע כמה הוא רצה את זה,הוא רצה את היכולת לחבק אותו בלילה ולהחזיק לו את היד ביום,הוא כמה לזה וזה כל מה שהוא הצליח לחשוב עליו. אפילו שהם עוד היו בתוך החדר של ליאם,מתווכחים על הדבר הכי מגוחך שיכול להיות,לואי לא יכל להפסיק על להחזיק אותו שם באותו הרגע,מה שהוא לא יכל לוותר עליו בסופו של דבר. גיחוך עלה שפתיו שהוא נזכר בדרך שהארי קפא תחת היד שלו ולא נע אפילו סנטימטר,הדרך שהעיניים שלו נפערו וגופו התחיל לרעוד שלואי לחש לו לתוך האוזן,הוא שמח לדעת שעדיין יש לו את האפקט הזה על הארי ושהוא עדיין יכול לגרום לו לשתוק במבט אחד או נגיעה קטנה. אם לא היו שם עוד ארבעה אנשים בחדר,רוב הסיכויים שהארי היה מוציא קצת יותר מאנחה קטנה.