לא עניתי לה, רק הסתכלתי עלייה, והרגשתי איך השנאה אליה מבעבעת בגופי.
"אני די מופתעת שהצלחת למצוא את המקום." אמרה בחיוך. "- הייתי בטוחה שאני יבוא אלייך עם הגופה שלה. אתה יודע ככה זה יותר מעניין כזה."
"ואת צריכה פסיכיאטר דחוף" אמרתי בקול ארסי. "- מאז שביטלתי את החתונה איתך ג'והאנה, את לא חזרת לעצמך."
אחרי כמה שניות שהיא הסתכלה עליי, איש גבוה לבוש שחור מחזיק אקדח בידו נכנס.
"בוס הבחורה ברחה." אמר.
ג'והאנה הסתובבה במהירות.
"מה ?!" צרחה.
"היא הצליחה לברוח, היא יצאה מהמקום."
"תארגן את כולם ותצאו אחריה עכשיו !"
ואז היא הסתובבה אליי חזרה.
"ובאשר אלייך טושי שלי, אני נורא מצטערת זה לא משהו אישי" אמרה שלפה אקדח בשנייה וירתה לי בבטן.
"אני מצטערת אהובי" אמרה ורצה משם במהירות.
נפלתי על הרצפה לא יכול לדבר, והרגשתי איך הדם זורם החוצה ואיך הכדור נכנס יותר ויותר עמוק.
שמתי את שתי ידיי על המקום שבו הכדור פגע, מנסה לעצור את זרם הדם החזק.
ואז הרגשתי איך שתי ידיי נשמטות לצדדים, לא היה בי שום כוח.
אני חייב להחזיק עוד קצת, רק לדעת שקטניס בסדר, ואז אני ימות. אבל רק עוד קצת.
בעדינות הורדתי את החולצה שלי. וקשרתי אותה חזק סביב המותניים שלי.
קמתי מהרצפה, הסתכלתי שוב על החדר, ועיניי לא היו ממוקדות.
"עוד קצת" לחשתי לעצמי.
בצד השני של החדר ראיתי אור חזק.
והתחלתי ללכת לכיוון הזה.
הכאב היה לא נורמאלי, מעבר לכול כאב שיכולתי לדמיין , הרגשתי את הכדור חודר יותר עמוק לתוך גופי ואת הדם ממשיך לטפטף על הרצפה עם כל צעד כושל שעשיתי.
התקדמתי לכיוון האור החזק, וכשלבסוף הגעתי אליו, עיניי הסתנוורו מהשמש החזקה.
זו הייתה היציאה המהירה מהמקום הזה.
גייל וקונור בטח הלכו, הם שמעו שקטניס ברחה והלכו למצוא אותה. אני רק מקווה שאם אני לא אצליח לשרוד ולהציל אותה הם כן.
יצאתי מהמקום הזה ממשיך ללכת, וכל צעד החליש אותי יותר מקודמו.
איפה הם יכולים להיות, ניסיתי לחשוב. המוח שלי היה איטי, הרגשתי שאני רק רוצה לשכב על מיטה חמה ונוחה ולתת לעצמי למות בשקט.
"בחיים לא!" אמרתי. "- אני לא אמות בשקט עד שאני יראה אותה שוב, ואני יראה שהיא חיה"
שמעתי קול ירייה חזק מצד שמאל. הזזתי את ראשי לכיוון, וראיתי חלקת דשא ענקית, שחלקה מוסתר בין עצים גבוהים.
"אני אצליח ללכת את כל המרחק הזה ?"
אני יצליח, רק בשביל לוטם.
