יום למחרת, הפגישה של פיטה וחברה שלו כבר הייתה מתוכננת. שנאתי את זה. רציתי שהיא תיעלם. אבל הוא אוהב אותה. ואני בשבילו כמו ידידה.
הייתי כבר עם פיטה, בחדר קטן שבו הוא אמור לפגוש את חברה שלו.
ואחרי כמה דקות שחיכינו לה היא נכנסה.
הוא ראה אותה ,והוא חיבק אותה כל כך חזק.
"ג'ואהנה, " אמר כשראה אותה נכנסת "- התגעגעתי אלייך כל כך" וקולו היה כל כך אוהב.
"אני ישאיר אתכם לבד" אמרתי בשקט ויצאתי.
התמונה שלהם מתנשקים עלתה במוחי, וחדר אל תוך גופי והכאיבה לי.
דמעות ירדו מעיניי, הכאב היה קשה מנשוא.
אהבתי אותו כל כך. הוא אפילו לא מודע למה שאני מרגישה כלפיו.
"טיפשה" לחשתי לעצמי.
המשכתי להסתובב, במקומות שהיו קרובים למקום שפיטה נמצא כרגע עם חברה שלו.
"הוא לא אשם." אמרתי לעצמי.
התחלתי לשמוע צעקות מהחדר שבו פיטה היה. ניגבתי את הדמעות בעיניי, ורצתי לשם.
נכנסתי לחדר שטהר היה בו.
כמה אחיות ניסו להתקרב אליו עם זריקת הרדמה.
"די עם זה !" צעקתי עליהם. "- אני לא מרשה לכן יותר לגעת בזריקות הרדמה!"
ואני התקרבתי לפיטה.
"די ! תירגע!" וליטפתי את פניו.
ומשום מה זה הרגיע אותו קצת.
"תעיפי אותה מכאן" אמר לי, מנסה שלא לצעוק.
"בסדר, תירגע"
הלכתי לחברה שלו, שהייתה שרועה על הרצפה. ובכתה.
"את בסדר ?" שאלתי אותה.
"הוא לא נורמאלי !" היא צרחה.
"אני לא נורמאלי ! נכון אני לא נורמאלי כי יצאתי איתך!" והגיעו כמה שוטרים.
"תיקחו אותו למרפאה, ובלי שום זריקות !" הזהרתי אותם.
"מה הוא עשה לך ?" שוב פניתי אליה.
"עזבי אותי. אני הולכת."
היא קמה , קצת בקושי, ויצאה משם, בנקישות נעלי העקב שלה.
ואז אני הלכתי לפיטה, הוא היה במרפאה.
כאשר נכנסתי אל תוך המרפאה, הוא היה קשור לאחת המיטות.
הלכתי מהר ושחררתי אותו.
אבל הוא לא התפרע.
"אני רוצה שתספר לי מה קרה" אמרתי לו.
"לא רוצה" סירב.
"אני מבקשת שתספר לי בתור הפסיכולוגית שלך" אמרתי בקול נוקשה.
"שנישקתי אותה, היא הורידה אותי מימנה, ואמרה לי שהיא רוצה להיפרד מימני. שאלתי אותה למה והיא אמרה לי שהיא בהריון מימשו אחר , והיא הולכת להתחתן איתו."
"ואיך אתה מרגיש עם זה?"
"אל תשחקי לי עכשיו את התפקיד של הפסיכולוגית !" הוא צעק."- נו בטח שהיא תעזוב אותי. היא מעדיפה להיות עם מישו חופשי מאשר עם מישו שנרקב בכלא"
"אבל, אתה יכול לצאת" לחשתי לו.
"אבל עכשיו אין לי בשביל מה לצאת."
"יש לך. תתחיל חיים חדשים. "
"אין לי בשביל מה להתחיל חיים חדשים," אמר והסתכל בעיניי בעינים מובסות. "- כרגע יש לי פה יותר מאשר יש לי בחוץ..."
התעוררתי בבוקר. חודשיים אחריי הפרידה של פיטה מג'ואהנה .
התארגנתי והתלבשתי יפה וסידרתי את השיער והתאפרתי.
האמת התלבשתי כל כך יפה רק בשביל פיטה. רציתי שהוא ישים לב אליי.
הייתי מוכנה. היה לי קצת זמן אז בדרך עצרתי לשתות קפה, וקניתי לפיטה אוכל.
אני ראיתי מה הם צריכים לאכול שם בבית כלא, וזה ממש מגעיל.
הגעתי למקום, וראיתי את פיטה מסתובב בחצר. הוא ראה אותי, ובא אליי.
הוא חיבק אותי.
"התגעגעתי אלייך." אמר מחבק אותי חזק. "- אני אומר לשוטרים שאני צריך טיפול פסיכולוגי רק כדי שיהיה לי תירוץ להיות איתך קצת יותר זמן"
חיבקתי אותו בחזרה, המגע שלו, היה הדבר הכי נעים שהרגשתי אי פעם.
"אתה גורם לי להסמיק" לחשתי לו.
הוא צחק.
נתתי לו את האוכל. והוא ישב באחד השולחנות ואכל.
"אולי תצא כבר?"
"למה כל כך דחוף לך שאני ייצא ?"
"לא יודעת, אני לא כל כך אוהבת את המקום הזה. זה מקום רע כזה."
"כולם פה אוהבים אותך"
וזה די נכון. אני סידרתי לכולם חופשות ארוכות עם המשפחות שלהם, סידרתי להם תנאים יותר טובים, המצאתי כל מיני תירוצים בשביל מפקד הכלא, כדי להקל עליהם. לדעתי איך שהם מתייחסים לאנשים שם זה לא אנושי.
"יהיה לי קשה לעזוב. יחסית לעברות שהם עשו הם לא כאלה מרושעים"
" לא כולנו מפחידים ומרושעים כמו שאת חושבת" אמר צוחק.
"חח לא אמרתי שאני חושבת ככה. אבל יחסית לרוצח סדרתי אתה לא מפחיד"
"נעלבתי." אמר בקול רציני.
"למה נעלבת?"
"אני לא מפחיד ?"
"זה מעליב אותך ?"
"כן, רצחתי 8 אנשים, ואת לא מפחדת מימני ?"
"אתה מתגאה במה שעשית?"
"אולי קצת"
"אתה פסיכופט."
"אני לא היחיד"
שבועיים לאחר היום הזה, באמצע הלילה. שמעתי דפיקה בדלת.
קמתי מהמיטה חצי ישנה. הסתכלתי בעינית זה היה פיטה!!
