כל הימים פשוט אותו דבר. כאילו שהזמן נתקע, עוצר ולא ממשיך. הכול חוזר על עצמו, אותן הפעולות באותו הזמן.
אני לא מצליח לחזור לחיות כמו שצריך. רק המחשבה על להיות עם בנות אחרות, גורמת לי להרגיש כאילו שאני בוגד בגידה נוראית. ואני לא רוצה אף אחת אחרת. היא היחידה במחשבות שלי, וככה זה יישאר לנצח, אני לא מתכוון להחליף אותה באף אחת.
הסתכלתי מהחלון על הקבר שלה.
"תנסה" שמעתי קול קורא. לא הייתי בטוח עם זה קול בתוך הראש שלי , או מבחוץ. אבל זה לא עניין אותי כרגע, הבנתי למה הקול התכוון, חשבתי על לפתוח את הקבר שלה, לראות אם היא באמת מתה או לא.
כמובן שהרעיון היה מופרך לגמרי, ואם אני יממש אותו זה יוכיח שאני השתגעתי לגמרי.
אבל מה שגומר אותי זה הספק. הספק הקטן הזה שאולי היא לא באמת מתה. אולי היא באמת מחכה לי שאני אציל אותה ואני לא עושה את זה.
אבל... אני לא מתכוון לחלל את הקבר שלה. הוא קדוש מידי...
בלילה של אותו יום לא הצלחתי להירדם, לא בגלל הרעש של הגשם שלא הפסיק, בגלל הרעיון על לפתוח את הקבר.
בלי להאמין שאני עושה את זה, קמתי מהמיטה וירדתי למטה, לקחתי עט חפירה וממש צמוד לקבר שלה התחלתי לחפש, החפירה הייתה ממש קלה, האדמה הייתה בוצית ורטובה בגלל הגשם.
אבל גם היה קשה יותר, הרגשתי שאני שוקע בחלות.
אחרי הרבה זמן, באמצע סופה ענקית, הרגשתי משהו קשה. דפקתי כמה פעמים עם העט חפירה, וזה היה נשמע כמו עץ חלול.
"זהו, זה הארון קבורה שלה"
עכשיו היא אמורה להיות, עצמות, או גופה מרקיבה.
פחדתי, לראות את שניהם...
פתחתי את הארון, בפנים הייתה גופה מאוד רקובה על סף הפיכה לעצמות.
איפה שהיה דם קרוש, לקחתי ממנו, כדי לעשות בדיקת דנ"א.
חיפשתי מסביב לגופה רמזים. ומצאתי דף נייר, קצת צהוב. לא הצלחתי לקרוא כלום בגלל החשכה והגשם, אז הכנסתי את הדף לכיס.
חיפשתי עוד כמה דקות, עד שראיתי שהכול ריק. סגרתי את הארון, והתחלתי לכסות הכול שוב באדמה. שסיימתי, הבאתי שטיח גדול ופרשתי אותו על המקום שחפרתי בו, הכול מסביב היה דשא ורק זה אדמה, אז שלא יעורר חשד.
נכנסתי הביתה ושטפתי ידיים. הוצאתי את הדף מהכיס.
"שם המנוח : ליר ניסן גיל : 33 ארץ : ישראל סיבת מוות : מחלה סוג דם : AB ..." וכל מיני פרטים כאלה. מישהו הוציא את הדף הזה במיוחד. וקבר אותו ביחד עם האישה הזאת. מי שזאת לא תהיה היא לא קטניס.
ואז הכתה בי ההבנה. קטניס לא מתה, קטניס חיה, היא חיה, והיא מחכה לי, ואני לא יודע איפה היא, ומה עושים לה.
אני הולך למצוא אותה, לא משנה כמה זמן זה ייקח לי.
אבל... יכול להיות שזה לא באמת נכון. שהדף הזה הושתל שם כדי רק לבלבל אותי.הוצאתי את חתיכת הדם הקרוש מהכיס שלי.
יש לי גם דגימה של הדם של קטניס, ביום הזה ששמתי את הגופה שלה בתיק, היא דממה, וזה על התיק.
אני יעשה בדיקת דנ"א לראות עם זאת אותה אחת. ואני אלך לחברת קבורה, ולבית חולים שהיא הייתה שם אחרי שהיא מתה.
ואני יימצא אותה. ואני יחזיר אותה אליי ואל קונור.
ואז עלתה בראשי מחשבה האם להגיד לו משהו על כל זה, להגיד לו שהיא חיה ?
זאת זכותו לדעת, כי היא אימא שלו, ואם יקרה משהו בדרך הוא יתאכזב.
מחשבותיי חזרו אחורה ליום שירו בה.
"אולי מבהלה, ואולי משום שרצתה לעשות זאת, ידה זזה מעט והיא לחצה על ההדק, והכדור פגע בראשה של קטניס. ואני יריתי באישה."
