חיבקתי אותה חזק. "- אני מבטיח לך, אנחנו נמצא אותו. אני לא אוותר עד שאני יחזיר את הבן שלי"
***
"בוס, אנחנו עשינו כל מה שאנחנו יכולים. לא מצאנו אפילו רמז למקום שבו הוא יכול להיות. הכול מעיד על כך שהוא מעולם לא היה קיים. קונור מלארק מעולם לא נולד"
"תנסו שוב" פקדתי עליו. "אל תחזור אליי שוב בידיים ריקות."
הוא הנהן, הסתובב והלך.
קטנה ישבה מקופלת על הספה, ראשה היה בין ידיה והיא התנדנדה קדימה ואחורה בתנועות קטנות.
התקרבתי אליה וחיבקתי אותה חזק.
"די, אל תבכי, את תראי שאנחנו נמצא אותו."
"קודם אני... ועכשיו קונור. למה לא עוזבים אותנו בשקט? למה אי אפשר להיות פשוט משפחה רגילה. בלי כל..." היא עצרה, וכנראה חשבה על מילה מתאימה לתאר את כל מה שקורה.
"בלי כל הפחד הזה, שאי אפשר ללכת לישון בשקט בלילה, כי אתה לא יכול לדעת איפה תתעורר בבוקר שלמחרת."
"אני מבטיח לך שהוא בסדר, אנחנו נמצא אותו !"
"ואם לא ?!"
"אין דבר כזה לא! אנחנו נמצא אותו"
**
"קטניס את מוכנה ?" שאלתי אותה.
"כן" ענתה.
שתי מזוודות היו ליד הדלת, אחת עם בגדים ואחת עם כלי נשק וכסף.
"גם אני באה איתכם" אמרה ונסה וירדה במדרגות.
"את לא באה" קבעה קטניס.
"אני כן באה" אמרה ונסה, ונעמדה לידנו.
"את לא " אמרה קטניס והרימה את הקול.
"גייל חבר שלי, אני רוצה לראות אותו אותו ! אני באה !"
"פיטה," אמרה קטניס והסתכלה עליי. חיבקתי אותה סביב המותניים והצמדתי את גופה לשלי.
"אני חושב שהתשובה ברורה." אמרתי מחייך. ונסה חייכה חיוך של ניצחון.
"שאת לא באה!" ונתנתי נשיקה קטנה על המצח של קטניס.
שנינו יצאנו מהבית ועלינו על המכונית.
"יש לך מושג לאין נוסעים ?"
"לא," אמרתי בשקט. "- נסע לאן שהגורל ייקח אותנו"
"ואם במקום להתקרב נתרחק ?"
"במקרים כאלה, אני מאמין, עוד מעט נקבל שיחת טלפון"
היא השפילה את מבטה וראיתי דמעות נופלות מעיניה.
"די אל תבכי, הכול יהיה בסדר את תראי"
וחיבקתי אותה חזק.
הפלאפון שלי התחיל לרעוד, והצלצול השקט היה הדבר היחיד שהפר את הדממה המתוחה.
התנתקנו לאט מהחיבוק.
