חייכתי, ונכנסתי להתקלח.
יום למחרת בשעה 6 התחלתי להתארגן הכי יפה שאני רק יכולה. אמרתי למתחזה של פיטה שאני הולכת לקנות בגדים.
אחרי שסיימתי להתלבש ירדתי לאוטו, באוטו נסעתי עם עוד 5 שומרים, לא יודעתי איך פיטה הולך לנסות להתגבר עליהם אבל אני מקווה שזה יצליח.אחרי 15 דקות נסיעה הגענו לקניון, עמדתי מולו. השעה הייתה בדיוק 20:00 .
התקרבתי עוד כמה צעדים לכיוון הקניון, נשמעה ירייה, ושומר אחד נפל על הרצפה.
כל האחרים שלפו אקדחים גם, עוד 2 יריות, ועוד שומרים על הרצפה. שני השומרים שנשארו בחיים התחילו לירות לכיוון שממנו הגיעו היריות הקודמות.
אבל אחרי כמה שניות גם הם היו על הרצפה.
כל האנשים התחילו לרוץ בבהלה, המאבטחים של הקניון התחילו לרוץ עם הנשק ולדבר בקשר שלהם.
הייתי בטוחה שפיטה אחראי לזה.מישו בא לידי תפס אותי והתחיל לרוץ איתי לפני שכל המשטרות ייתפסו אותי.
רצנו עד שהגענו לאיזה סמטה. נשימתי הייתה כבדה ולא סדירה.הרגשתי ידיים עוטפות אותי בחיבוק.
זה היה פיטה חיבקתי אותו בחזרה.
הוא ליטף את פניי.
"אני התגעגעתי אלייך" ונישקתי אותו.
"גם אני התגעגעתי אלייך, כל כך" והוא נישק אותי בחזרה.
"פיטה.. הוא אמר לי... שהוא זה.. אתה .. ואני חשבתי.. שאתה עושה לי ... את כל הדברים.. הנוראיים האלה.." ודמעות עלו בעיניי.
"לא, אני בחיים לא הייתי עושה לך דבר כזה" והוא ניגב לי את הדמעות.
הסתכלתי עליו.
"מי זה?" לחשתי לו.
"זה האח התאום שלי ג'וש"
"אתה לא סיפרת לי שיש לך אח תאום."
"אני לא ממש בקשר איתו, שנים שלא דיברתי איתו... אני לא יודע מאיפה הוא בא"
"תעשה משו פיטה! תציל אותי ממנו ! הוא רוצה לרצוח את קונור"
"אני מבטיח לך, הוא לא ייגע בו" והוא חיבק אותי.
"אם משו יקרה לקונור אני לא יודעת מה אני אעשה."
"לא יקרה לו כלום. אני מבטיח להוציא את שניכם משם"
נשארנו מחובקים. הרגשתי עקצוצים בלב. ידעתי שהייתי לא בסדר כלפיי פיטה.
"פיטה, אני מצטערת." לחשתי לו.
"על מה ?" שאל מופתע.
"אני הייתי מגעילה אלייך, עזבתי אותך וברחתי הכי רחוק. ו... אני הרחקתי את קונור" והדמעות עלו בעיניי. "- לא מגיע לי להיות איתך, לא מגיע לי שתציל אותי." והשפלתי את ראשי.
"הוא תפס את ראשי בשתי ידיו והסתכל בעיניי במבט רציני.
"קטניס, שלא תעיזי לדבר ככה יותר. לעולם. אני אוהב אותך. ואני התנהגתי כל כך רע אלייך שאני לא הופתעתי שברחת ממני."
"אני אוהבת אותך" לחשתי בבכי. "- בבקשה תסלח לי." וחיבקתי אותו חזק נצמדת אל גופו.
"קטניס, אין לי על מה לסלוח לך." אמר בקול חזק.
הסתכלתי על פניו, הרגשתי את ליבי פועם, אהבתי אותו כל כך. אני לא יכולה,לא מסוגלת לחיות בלעדיו.
"יש לך הרבה דברים לסלוח לי עליהם," לחשתי.
"אין לי אפילו אחד,"לחש מנגב את דמעותיי.
לא יכולתי להתאפק יותר, נישקתי אותו כל כך חזק.
"אני חושבת שאני צריכה ללכת, הוא תכף יבין מה קרה"אמרתי מתנתקת ממנו בחוסר רצון.
