"את יכולה לירות בי אחרי מה שאני יספר לך עכשיו. סביר להניח שזה מה שתרצי לעשות"
"פיטה אתה מתחיל ממש להדאיג אותי, תגיד לי כבר מה קרה."
"קטניס..." התחלתי, הרגשתי את עיניי צורבות מהדמעות שעלו בהן. "- אני הייתי עם ונסה" והדמעות נפלו מעיניי אחת-אחת.
האקדח נפל מידה, והשמיע קול נפילה חזק כשפגע ברצפה.
היא הסתכלה עליי בעיניים קרות במשך כמה שניות.
כל כך רציתי לקחת את האקדח מהרצפה, ולירות בעצמי. לגרום לעצמי לשלם על כל מה שאני עשיתי. כל השנאה הזאת שהרגשתי כלפיי עצמי, הייתה כל כך מנוגדת לכמות האהבה שאני הרגשתי כלפיי קטניס. כאילו מה שאני מרגיש אליה, קצת מרגיע את השנאה הרבה.
"את... את שונאת אותי נכון ?" ופחדתי מהתשובה שלה.
היא לא ענתה לי.
אחרי כמה שניות, ההבעה שלה השתנתה, והיא חיבקה אותי חזק.
"אני לא כועסת" אמרה והידקה את החיבוק שלה.
"את.. לא כועסת ?" שאלתי המום.
היא שחררה את החיבוק שלה, והסתכלה בעיני.
"הייתי רחוקה ממך כל כך הרבה זמן, אני לא רוצה עוד לריב איתך, המרחק ממך היה קשה בצורה בלתי נסבלת. אני אוהבת אותך פיטה." היא החזיקה את פניי בשתי ידיה. "- ואני מבינה אותך, הטעות עם ונסה הייתה חד פעמית, ומה שקרה קרה. בוא פשוט נשכח מזה."
היו לי המון מילים לומר לה על מה שהיא כרגע אמרה. אבל הצורה הכי טובה שיכלתי לבטא את מה שאני מרגיש אליה הייתה פשוט לנשק אותה. להתקרב אליה, להיות מחובר אליה, לאהוב אותה, לכבד אותה, להיות נאמן לה.
להיות רק איתה.
היא עצרה את הנשיקה שלנו.
"בוא נעלה להעיר את קונור הוא ישן כל היום." ונתנה לי נשיקה קטנה.
פתחנו את הדלת לחדרו של קונור, והחדר היה ריק.
"איפה הוא?" שאלה קטניס, עיניה נראו מפוחדות, ויכולתי לשמוע את הנשימות המהירות שלה.
"רגע, תירגעי, אולי הוא באמבטיה או משהו"
בדקתי באמבטיה, והיא הייתה גם כן ריקה.
רצתי מהר לחדר שלי ושל קטניס, והוא לא היה שם.
ראיתי את ונסה יוצאת מהחדר עם פיג'מה ושיער אסוף.
"תגידו ראיתם את גייל ?" שאלה בקול עייף מעט.
"גם גייל נעלם ?" וקולה של קטניס היה אפילו יותר מבוהל.
"אני לא יודעת אם הוא נעלם" אמרה ונסה. "- אבל כשקמתי הוא לא היה לידי."
"איפה הבן שלי ?!" שאלה קטניס בהיסטריה.
"תירגעי" אמרתי והחזקתי את גופה בידיי. "- הוא בסדר, אני יודע שהוא בסדר, אנחנו נמצא אותו"
"פיטה," לחשה עם דמעות בעיניים. "- אתה בטוח שהיא מתה ?"
"היא מתה" קבעתי.
