הרמתי אותה והושבתי אותה עליי.
"ככה יותר טוב" ונישקתי אותה.
לפתע התנתקתי מקטניס, ואז קלטתי מרחוק את גייל וונסה בורחים. פתחתי מהר את דלת המכונית.
"אני מתחנן אלייך תישארי פה, אל תלכי לאף מקום ואל תחפשי אותנו. אני יביא אותו. תכנסי למכונית ותנעלי את כל הדלתות, אני אוהב אותך" אמרתי במהירות, והתחלתי לרוץ הכי מהר שאני יכול אחריהם. הוצאתי את האקדח שלי ויריתי בדייקנות בגלגלים של המכונית שלהם, והמכונית נעצרה, שניהם יצאו ממנה מהר, ורק גייל התחיל לרוץ, ונסה נשארה שם. לא עצרתי כדי לברר מה היא יודעת, אני חייב לתפוס אותו.
בתוך ים סוער של אנשים שהחל להגיע, רצתי אחריהם הכי מהר שאני רק יכול.
הרגשתי איך אני מתחיל לאבד את גייל מטווח הראייה שלי. והרגשתי את הפצעים שבבטני מתחילים לשרוף ולדמם מקצב ומזמן הריצה.
שמעתי סירנות מתחילות להגיע למקום.
אבל לא עצרתי, וגם לא האטתי את קצב הריצה, רק המשכתי לרוץ כמה שיותר מהר אחריהם. בחיים שלי לא חשבתי שגייל מסוגל להיות כל כך מהיר. לנסות לכוון ללירות בו היה מסוכן משתי סיבות, הראשונה משום שאני יכול בטעות לפגוע בו במקום שיהרוג אותו, השנייה כי אני במקום עמוס באנשים ואני יכול לפגוע סתם באזרח תמים.
ראיתי ששנינו מתקדמים למבואי סתום, במרחק 400 מטר לפנינו בערך נגמר הרציף הארוך, והיה את הים הפתוח.
הוא גמור.
מרחוק ראיתי אותו מכניס יד לכיס ומוציא רימון עשן, ותוך שניות ספורות הכול התמלא בעשן סמיך שהקשה על הנשימה ועל הראייה, הייתי חייב לעצור, ולנסות לנשום.
לא היה אוויר, לא הפסקתי להשתעל, והכאבים שבפצעים שבבטני רק התחזקו.
נכשלתי ?
ניסתי לחשוב מה לעשות, אך קצת קשה לחשוב כשלא מגיע חמצן למוח.
ואז שמעתי רעש של ירייה, הרגשתי את הכדור עובר לידי, ומפספס אותי במילימטריים ספורים.
אני חייב אוויר, והרגשתי את הראש שלי כואב ואת ריאותיי מתחננות לטיפת אוויר .
ליבי התחיל לפעום במהירות, וידעתי שזה לא רק בגלל האוויר שמפסיק להגיע לגופי, משהו קרה לקטניס, ליבי התחיל לכאוב והרגשתי כאילו דוקרים אותו, ואני עדיין נשאר בחיים, וממשיכים להכאיב לי כמה שיותר חזק, אני חייב למצוא דרך ללכת ולעזור לה.
שמעתי עוד כמה פיצוצים והבנתי שעוד רימוני עשן נזרקו, הזזתי את רגליי בניסיון לחזור ולעמוד עליהם, רגליי בגדו בי, וסרבו לעמוד.
שמעתי צפצוף של מכשיר קשר.
"ונסה תפסה את הבחורה, היא אצלנו." שמעתי.
"יופי, הכדור-המרדים פגע בו, תוך שעתיים התוכנית שלנו מסתיימת" קולו של גייל היה שקט אך בטוח.
"איך... איך לגרום לה לאבד את הזיכרון ?"
"בדיוק כמו שאמרתי לך, אל תשכח יש נקודה מסוימת שהיא הנקודה של הזיכרון, שלא תעיז לפספס!" אמר מאיים. " ואחר כך תיתן לה את הכדורים. ואז את שאר התוכנית"
הוא רוצה למחוק לה את הזיכרון, למחוק אותי מהחיים שלה. הוא חושב שהכדור פגע בי, הוא לא יודע שהוא בעצם פספס אותי.
