קמתי בבוקר שבוע לאחר שהוא עזב,ורצתי להקיא.
נראה לי שאני מתחילה להיות חולה חשבתי לעצמי.
היה לי תור לרופא ואז הייתי צריכה ללכת לעבודה, חזרתי לעבוד בכלא,לא הייתה לי ברירה.
עבדתי יותר שעות, עשיתי כמעט כל מה שאני יכולה כדי להעסיק את מוחי ואת גופי כמה שיותר, כדי שאני לא אחשוב עליו.
משימה שנוכחתי לגלות שהיא יותר קשה ממה שחשבתי.
"קטניס אוורדין" שמעתי את אחת האחיות קוראת לי.נכנסתי לרופא.
"מה שלומך קטניס ?" שאל אותי הרופא.
"לא טוב" אמרתי "- בחילות ,הקאות, כאבי ראש"
והוא התחיל לבדוק אותי.
"אין לך שום דבר" אמר אחרי שסיים לבדוק אותי.
"מה? אז למה אני ככה?"
"אני עדיין לא יודע, נשלח אותך לבדיקות דם."
אחרי שסיימתי עם הבדיקות דם, חזרתי לעבודה, לא אהבתי כל כך להיות שם.
פעם, עוד היה לי את פיטה, אבל עכשיו, הוא עזב.
ודמעה אחת ירדה מעיני...
חזרתי הביתה בשתיים עשרה בלילה הייתי כל כך עייפה, כמעט נרדמתי.
נכנסתי להתקלח, אחרי שיצאתי שמתי לי פיג'מה, ואז הלכתי להכין לי משהו לאכול וישבתי בסלון.
הסתכלתי על הטבעת, והדמעות שוב עלו בעיניי.
"אני מתגעגעת אלייך. " לחשתי וירדה לי דמעה.
למחרת בבוקר קמתי עם צלצול הפלאפון.
"הלו ?" אמרתי מתוך שינה.
"קטניס אוורדין, מדברים מהמרפאה ,יש לנו את תוצאות הבדיקות שלך"
"כן, מה ?" והייתי ערה לגמרי.
"מזל טוב, את בהריון"!!!!
"מה ?"
"כן, שבוע ראשון וחמישה ימים"
"זה בטוח ?"
"כן, זה בטוח"
"תודה." והשיחה התנתקה.
יופי,ממש זמן טוב להיכנס להריון האבא של הילד שלי איננו.
התיישבתי על המיטה, והתחלתי לחשוב, לעשות הפלה או לא.
חיבקתי את בטני. אני רוצה את הילד הזה. זה הילד שלי ושל אהובי.הוא בא מאהבה.
התשעה חודשים של ההיריון שלי, היו לפעמים קשים ולפעמים קלים. אבל אני לא וויתרתי אני רציתי את הילד הזה ולא הייתי מוכנה לוותר עליו למען שום דבר.
לא יכולתי להפסיק לחשוב על פיטה. הוא חסר לי כל כך.
הרבה פעמים במהלך ההיריון חשבתי איך הכול היה נראה אילו פיטה היה איתי. הייתי בטוחה שכמובן הכול היה נראה הרבה יותר טוב. אבל משום מה לא יכולתי לדמיין את זה. כאילו, אפילו התת-מודע שלי לא מאמין דבר כזה עשוי להיות אי פעם אפשרי.
שבוע אחרי הלידה, לקחתי את הילד שלי חזרה הביתה. החלטתי לקרוא לו קונור.
הוא היה ילד כל כך יפה. החיוך שלו הקסים אותי.
אימא שלי לא רצתה לדבר איתי, כי אני לא הייתי מוכנה להגיד לה מי האבא של הילד שלי.
"אני לא צריכה אף אחד" לחשתי לעצמי, תוך כדי שאני משכיבה את קונור לישון בלול שלו.
פיטה עדיין לא חזר. אני כבר איבדתי כל תקווה שהוא יחזור. כל מה שהוא אמר לי היו סתם מילים ריקות בלי שום משמעות.
אני אוכל לגדל את קונור לבד. אני לא צריכה אף אחד.
התיישבתי בסלון והדלקתי טלוויזיה.
לפני חודש הפסקתי לעבוד בכלא. קיבלתי עבודה חדשה, בקופת חולים. הרווחתי הרבה יותר כסף.
שבעת אלפים שקל בחודש מספיק לי לגדל את קונור.
אבל כמה שניסיתי להדחיק את המחשבה עליו, הוא כל הזמן חזר למחשבותיי.
היו לילות שהייתי נשברת ולא הצלחתי לעצור את הדמעות. הגעגועים אליו היו כל כך חזקים. הצטערתי שנתתי לו ללכת.
והבטחתי לעצמי כל לילה, שאם הוא אי פעם יחזור, אני לא ייתן לעצמי להתאהב בו.
אני יישכח ממנו.
