הלכתי מהר לחדר של קונור. השכבתי אותו במיטה. מה אני עושה כדי לצאת מפה ?
אחרי בערך רבע שעה שהייתי שם עם קונור, הוא נכנס.
"תארזי הכול, אנחנו עוברים מכאן"
פחדתי אפילו לדבר איתו, הוא יכול להרוג את הילד שלי בגלל כלום...
הוא ייצא מהחדר, התחלתי לארוז את כל הבגדים שלי ושל קונור, ואת כל הדברים לתוך מזוודות.
פחדתי לחשוב מה הוא עשה לפיטה, אם הוא הרג אותו...
יום למחרת הגענו לתוך וילה ענקית, מאות שומרים עמדו בחוץ.
"כאן אנחנו גרים ?" שאל אותי קונור בחיוך.
"כן" אמרתי לו והחזרתי לו חיוך.
אבל אני בכלל לא הייתי מרוצה מזה.
"עכשיו זה הבית החדש שלי ושלך, מעכשיו אנחנו ביחד" והוא חיבק אותי.
נכנסתי באיטיות לתוך הבית החדש, הוא היה גדול מרווח ויפה.
"החדר שלנו, הוא בקומה הכי גבוה, והחדר של קונור יהיה בקומה תחתונה"
"זה יהיה בסדר, אם החדר שלו יהיה בקומה שלנו ?"
"אני חושב שלא, הוא יהיה בקומה מתחתינו."
לא היה לי את האומץ להתווכח איתו אפילו על הדברים הכי קטנים.
פשוט רציתי לקוות שמישהו אי פעם יציל אותי ממנו.
שבוע לאחר מכן, כל הדברים כבר היו מסודרים, אני מתכוונת לבגדים בחדרים, לספרים והדברים של קונור, והתחלתי בערך להתרגל למקום, התרגלתי לזה שעכשיו אני לא יוצאת מהבית בלי 5 שומרים לפחות, ומכונית משוריינת, לזה שאני כלואה בבית הזה, ואני כבולה לרצונו של האיש שמתחזה לפיטה, למרות שאני יודעת שהוא לא באמת פיטה, אני לא מגלה לו את זה.
קונור לא הלך לבית הספר, בינתיים הוא נשאר איתי בבית, רוב הזמן הייתי לבד בבית, כאילו בערך לבד... הייתי עם המון שומרים מסביבי, לא עלה בדעתי שום דרך לברוח משם.
כל בוקר שקמתי, תחושת הפחד רק גברה, כמה זמן הוא יחזיק אותי כאסירה? כמה פעמים אני יראה אותו מכוון אקדח לראש של הילד שלי, ואני אדע שאני לא אוכל לעשות כלום כנגד זה ?
הוא כל הזמן עשה בי כרצונו, הוא ליטף אותי נישק אותי חיבק אותי ונגע בי. נגעלתי ממנו.
ראיתי את הפנים של קונור, הוא ראה שמשו לא בסדר, הוא שם לב שהכול כאן שונה,אבל הוא לא אמר מילה, שנאתי לראות אותו בוכה כל כך הרבה ברגע שהוא רק ראה –אותו- מכוון אקדח ולא משנה על מי. קונור הוא כבר לא ילד קטן אבל בשבילי הוא כן!, הוא לא אמור לראות ולהרגיש את הדברים האלה, הוא אמור בכלל להיות רחוק כמה שאפשר מכל מה שרק קשור לזה.
הימים עברו להם, שום דבר חדש לא קרה, הכול התנהל בסוג של שיגרה.
אני לא יכולתי לצאת מהבית, וגם מתי שהוא היה נותן לי לצאת זה היה עם המון שומרים,אז לא היה לי אפילו סיכוי אחד קלוש לברוח.
זה היה עוד בוקר קונור כבר היה בבית הספר, ואני הייתי לבד בבית. ואחרי כמה דקות של ישיבה בסלון, הדלת נפתחה.
