הכאב שהרגשתי, היה בלתי נמנע. כאילו אני הוא זה שקיבל את המכות האלה. לא היה לי שום מושג מה גודל העינויים שהיא עוברת. מה כמות הסבל שהיא מרגישה. ואני בזבזתי את הזמן. כל כך הרבה זמן על ונסה.
"אתה... אתה נגעל ממני עכשיו, נכון ?" שאלה ודמעות נצצו בעיניה.
התקרבתי אליה, ליטפתי את בטנה והעברתי את ידי על הצלקות שלה.
"אני מצטער" אמרתי.
"אתה כן נגעל ממני" ודמעות החלו יורדות מעיניה.
ניגבתי במהירות את דמעותיה.
"לא !" אמרתי מהר. " זה ממש לא זה! אני לעולם לא אגעל ממך! אני מצטער על הזמן שלקח לי להגיע אלייך, לא היה לי מושג מה את עוברת שם. אני כל כך מצטער זה הכול באשמתי."
היא הסתכלה עליי.
"זו לא אשמתך" אמרה בקול חנוק מדמעות.
"אל תבכי" אמרתי בקול מתחנן. "- כואב לי בלב שאת בוכה"
וניגבתי את הדמעות החדשות שירדו מעיניה.
חיבקתי אותה חזק, והיא כרכה את זרועותיה בחוזקה סביב צווארי.
"ששש אל תבכי קטניס" וליטפתי את שערה בעדינות. "- הכול יהיה בסדר אני מבטיח לך"
עדיין שמעתי את הבכי שלה, והרגשתי את הדמעות החמות שלה.
סידרתי את חולצתה בעדינות.
"אין לך מושג כמה אני אוהב אותך, אני פשוט מאוהב בך, אין לך מושג כמה אני מאוהב בך" אמרתי והסתכלתי עמוק אל תוך עיניה. "- את בכלל לא מבינה מה המשמעות של העבודה שאת כאן איתי, בשבילי זה שאת כאן איתי זה לחיות בעולם טוב יותר, עולם שבו יש לי באמת בשביל מה לקום בבוקר, כי אני יודע שאת פה איתי, שאת אוהבת אותי. ואני נשבע לך שאני לא מסוגל אפילו לדמיין את החיים שלי בלעדייך ובטח שלא עם מישהי אחרת."
והזיכרון על הלילה עם ונסה עלה לראשי, והציף את ראשי בעלטה כבדה שכיסתה את כל מוחי ולאט לאט התחילה לחדור אל תוך נשמתי.
הייתה שתיקה של כמה דקות, הזיכרון של ונסה לא עזב אותי לשנייה אחת, השנאה העצמית על כך שלא הצלחתי לשלוט על עצמי בקרבתה של ונסה, שעדיין קשה לי לשלוט על עצמי בקרבתה.
שום דבר לא ישנה את העובדה שאני בגדתי בקטניס, חשבתי האם לספר לה או אולי להגיד לה את זה , ואני יוריד מעצמי את עומס ונטל הכאב הגדול שהרגשתי אבל אם היא תשנא אותי ולא תרצה אותי,אני לא יכול לחיות בלעדיה. עכשיו שהיא חזרה אני לא מסוגל לוותר עלייה אני מכור אליה.
"מה קרה פיטה? למה אתה שותק ?" שאלה בקול עדין והסתכלה על פניי.
"אני שונא את עצמי, בגללי זה קרה לך," לחשתי בקול שבור.
"פיטה !" אמרה בקול תקיף. "- זו לא אשמתך, תפסיק לחשוב ככה !"
"את יודעת שזאת אשמתי," אמרתי מעביר את ידי באיטיות על גופה.
היא תפסה את פניי, והתבוננה אל תוך עיניי במבט תקיף. העיניים שלה היו כל כך יפות, אמיתיות, אפילו שהיו עדיין רטובות מהדמעות, פשוט טבעתי בתוך עיניה היפות.
"זו לא אשמתך, תפסיק להאשים את עצמך,"
