בבוקר שלמחרת , קמתי והיא עדיין הייתה ישנה.
ליטפתי אותה בעדינות, העברתי את ידי על בטנה ועל צווארה,צמרמורת עברה בי, אהבתי את המגע של התחכחות עורי עם עורה, כל כך נעים ורך. כל מה שקרה לה, קרה באשמתי, אני הטיפש שעזב אותה פעמיים. התסכלתי על פנייה, כל כך יפות עדינות, למה לעזעזל בחרת בי ?
לאט-לאט היא התחילה להתעורר.
בהתחלה היה לה קצת קשה לפקוח את העיניים.
"איך את מרגישה?"
"מסוחררת."
היא הסתכלה עליי כמה שניות ואז התחילה לבכות, ונצמדה אליי.
"די קטניס שלי תירגעי, הכול יהיה בסדר." ונישקתי אותה.
אחרי כמה שניות, שבהם היא בהתה בחלל החדר, עיניה התמלאו חרדה.
" פיטה, הוא... הופיע כאן.. ו...נגע בי, והכאיב לי..." והיא לא הייתה מסוגלת לסיים את המשפט, והתחילה שוב לבכות.
"הוא שילם על זה, הוא שילם על הכול"
אחרי כמה דקות היא התרחקה ממני קצת.
"כואב לי הראש, נורא"
"תלכי להתקלח. זה יעבור לבד, זה הסם"
עזרתי לה לקום באיטיות מהמיטה, היא נשענה עליי, ואני החזקתי אותה הכי חזק שאני יכול בלי להכאיב לה. כשעזרתי לה להתקלח, מחשבות לא הפסיקו להתרוצץ במוחי.
אחרי הבריחה, שרובה הסתיימה במזל, ירדפו אחריי, לא ייתנו לי רגע אחד של שקט.
