קולי נדם, ולא הצלחתי להוציא מילה מפי. ההלם, שגם אחרי שראיתי את הקבר שלה, שאני ראיתי את הארון קבורה שלה, שאני בכיתי על הקבר שלה, שאני התפללתי יום ולילה שהיא תחזור אליי, ושיהיה לה טוב למעלה. שראיתי את ההזיות שלה, שחלמתי עלייה שרציתי אותה, לא הצלחתי לקלוט את זה שהיא כאן איתי ושהיא מחייכת אליי.
היא ליטפה את פניי בעדינות.
"התגעגעתי אלייך" לחשה לי.
רציתי לענות לה, לומר לה כמה אני אוהב אותה, וכמה אני לא יכול בלעדיה, וכמה התגעגעתי אליה ושאני רוצה שהיא תישאר כאן איתי לנצח. אבל הקול נתקע בגרוני, והחיוך שלי לא ירד מהפנים.
"קרה משהו?" שאלה במבט מודאג.
לקחתי נשימה עמוקה ומרגיעה, והרגשתי איך קולי חוזר אליי.
"אני אוהב אותך,קטניס," אמרתי תופס את פנייה העדינות והיפות בשתי ידיי.
שום דבר לא היה חשוב יותר, כל דבר שקרה מחוץ לחדר הזה לא עניין אותי בכלל.
הדבר היחיד שידעתי זה, שעשיתי את זה, החזרתי את אהובתי אליי. והכול היה שווה, גם למות היה שווה כדי לראות אותה עוד פעם.
הרגשתי את ליבי פועם בחוזקה בחלק השמאלי של בית החזה שלי.
"אני אוהבת אותך,פיטה," אמרה בקול עדין וחלש.
"תרגישי," לחשתי, לקחתי את ידה, ושמתי אותה על בית החזה שלי, איפה שהלב שלי פעם בחוזקה כל כך, מהמגע שלה, מהקרבה שלה, ממנה.
היא התחילה לחייך, והחיוך שלה גרם לי יותר אושר מאשר אי פעם הרגשתי.
העברתי את אצבעותיי בעדינות על לחייה, על אפה, ועל שפתיה הרכות.
קירבתי בעדינות את פניי לשלה, הרגשתי את הנשימות העדינות שלה על פניי, שפתיי נגעו בשלה, וידעתי שקטניס היא האישה היחידה שאני תמיד אוהב, לנצח נצחים, לא משנה מה יקרה, אנחנו ביחד.
"אני מבטיח, לעולם לא ניפרד שוב" לחשתי לה, והמשכתי לנשק אותה, לא יכול להתנתק מהמגע הממכר שלה.
"פיטה..." לחשה.
לא יכולתי לענות לה, לנתק את עצמי ממנה היה ממש קשה.
"פיטה" אמרה שוב, והתרחקה ממני מעט, לא עברה שנייה, והתקרבתי אליה שוב. נבהל מהמרחק ממנה אפילו אם הוא הכי קטן שיש.
היא חייכה אליי.
"בוא נלך לקונור" אמרה בקול מעט מוזר. כאילו דבריה, בוגדות במחשבות שרצות במוחה.
"קרה לך משהו" אמרתי לה מגביר את קולי.
"לא קרה לי כלום." וחייכה חיוך מזויף.
"אני מכיר אותך" והחזקתי את ידה. "- מה קרה ?"
"כלום" אמרה שוב. קולה ומבטה בגדו בה, וגילו לי את השקר שבדבריה.
"זאת המפלצת הזאת נכון?" ויותר אמרתי מאשר שאלתי. " מה היא עשתה לך?" שאלתי בקול תקיף.
היא התרחקה ממני עוד קצת, עברה לתנוחת ישיבה, והסירה באיטיות את השמיכה מגופה. הרימה את החולצה שלבשה עד החזה,הסיטה את ראשה וסירבה להסתכל בעיניי.
כל גופה היה מכוסה צלקות, צלקות ארוכות ובולטות, היו סימנים כחולים אדומים וסגולים על כל חלקי גופה. העור שלה היה מתוח בצורה מפחידה על העצמות, דבוק אליהם.
