כרכתי יד אחד סביב מותנייה, ידי השנייה ליטפה את גופה לכל אורכות עד שעצרה על לוח ליבה.
"אני יודע שאמרתי את זה כבר כל כך הרבה פעמים, אבל אני פשוט לא יכול להפסיק להגיד לך את זה, אני מאוהב בך."
היא חיבקה אותי חזק, דחפה אותי על המיטה ועלתה עליי.
"אני אוהבת אותך," לחשה ונישקה אותי. "- התגעגעתי אלייך."
בוקר למחרת התעוררתי מכאבים חדים וחזקים בבטני.
לא הצלחתי לחשוב על שום דבר חוץ מעל משהו שיעביר לי את הכאבים האלה.
התחלתי לרעוד, ניסיתי לקום, אך ללא כל הצלחה, לא הייתי מסוגל להזיז שום איבר בגופי. שוב הייתי מרותק למקום בו הייתי.
הכאבים הפכו ליותר ויותר חזקים מרגע לרגע.
"קטניס" קראתי בלחש מתחנן לעזרה של מישהו.
הסתובבתי לצד השני וקטניס לא הייתה לצידי.
"אני חלמתי את כל מה שהיה ?" לחשתי בלי קול. "לא, לא יכול להיות שזה היה חלום."
"קטניס!" צעקתי.
דלת האמבטיה נפתחה, עטופה במגבת לבנה קצרה. היא התקדמה אליי במהירות.
"מה קרה ?" שאלה בדאגה ורכנה לידי.
"כל הגוף..." ניסתי לומר לה, אך קולי נדם.
"הבנתי" אמרה במהירות וקמה. נעלמה לכמה דקות, וכשחזרה היה בידה ציוד רפואי.
"זה קצת יכאב" אמרה בעדינות.
"אני...רגיל...לכאב" והמילים יצאו בקושי מפי.
הרגשתי מחט נכנסת לגופי, ואחרי כמה שניות הכאב הרפה.
החזקתי את ידה של קטניס חזק.
"תודה" אמרתי מסתכל עלייה.
היא חייכה אליי חיוך מבויש, ולא ענתה.
"אני הולכת להתלבש" אמרה אחרי כמה דקות של שתיקה.
"אני מחכה לך"
"אני חייב לספר לה" אמרתי לעצמי כשהיא כבר לא הייתה בטווח שמיעה.
בערב של אותו יום, אני וקטניס היינו בסלון לבד.
הרוחות בחוץ שאגו ושרקו, אך את מחשבותיי העסיקו עניינים אחרים.
מיליון גרסאות של איך לספר לה עלו לראשי, כל אחד הייתה יותר גרועה מהשנייה.
"אני כבר חוזר" אמרתי לקטניס, נתתי לה נשיקה קטנה על המצח.
קמתי מהספה ורצתי למעלה.
חיפשתי כמה שניות, ואז מצאתי את מה שחיפשתי.
חזרתי לקטניס, ישבתי מולה, קצת רחוק ממנה.
"קטניס, אני צריך לספר לך משהו." אמרתי בקול יבש. "- את הולכת לשנוא אותי לכל החיים אחרי מה שאני יספר לך, אבל אין לך מושג כמה אני מצטער על זה, וכמה אני מתחנן שתסלחי לי."
"מה קרה ?" וקולה היה מודאג.
החזקתי את ידה, ובתוך ידה שמתי אקדח.
