שחזרתי כל פרט ופרט במה שקרה באותו לילה.
"הכדור לא פגע בה!" אמרתי. הצליל שאני שמעתי זה היה הצליל של הכדור שנפל, והדם, הכדור שרט אותה, זה הכול.
לא משנה מה קרה היא חייבת להיות בחיים.
" הסתכלתי וראיתי את ג'והאנה רצה אליי.
"ג'והאנה מה... " התחלתי...
"תתכופף!" צעקה עליי.
"ג'והאנה את ...?" לא סיימתי את המשפט והיא קפצה עליי.
הייתי מוצמד לרצפה כשגופה צמוד אליי..."
"מי ירה את הכדור הזה ?" ניסיתי לחשוב.
"מישהו רצה להיפטר ממני, יש הרבה כאלה, אבל למה דווקא ביום ההוא, ובשעה הזאת. מישו רצה להרוג את קטניס שאני לא יידע, אבל הם לא לקחו בחשבון את ג'והאנה, הם לא חשבו עלייה.
למה ג'והאנה הקריבה את עצמה בשבילי ? למה הייתי כל כך חשוב לה פתאום.
חסרים יותר מידי דברים, ליותר מידי שאלות אין תשובות. רק אחרי כמה דקות של מחשבה מאומצת, הבנתי פתאום
"הכול היה מתכונן !"אמרתי" -הם תכננו את הכול פרט אחרי פרט, את היום, את הזמן הזה שנהיה מחוץ לבית, את הזמנים. את הזמן הקצר המדויק שקטניס תהיה בלעדיי, ואת השנייה המדויקת שאני ייצא מהאוטו כדי לבדוק איפה היא. אבל היה להם פגם. ג'והאנה שיבשה את הכול, גם את רצף הזמן וגם את רצף האירועים. והאישה שירתה בקטניס פספסה. ואז נזכרתי שוב, טוב-טוב במבט של קטניס שהאישה החזיקה אותה. זה לא היה מבט של פחד, של היה מבט של בלבול, ויכולתי לראות שהיא חושבת על משהו, והיא עלתה על משהו, היא הבינה לפניי מה קורה!"
לקחתי דף ועד והתחלתי לכתוב.
"תזמונים מדויקים, חשיבה טכנית , חשיבה קדימה, לקיחת סיכונים, פעילות מתוגברת, חישוב שניות, שכירת אנשים, ידיעת השתבשות..." מי הגאון שיכול לחשוב על כל זה. לתכנן כל שנייה, לדעת מה יהיה, לקחת את הסיכון שהפרט הכי קטן יהרוס הכול, אבל בכול זאת לדעת שיש משהו אחר.
רק מישהי אחת שאני מכיר מסוגלת לכל זה.
עליתי לחדר של קונור. "קונורקום " אמרתי לו.
"לך מפה" אמר לי והמשיך לישון.
"אין לי זמן לשטויות שלך. קום תאסוף את כל מה שאתה באמת צריך, אנחנו עוזבים"
"מה זאת אומרת עוזבים ?"
"אנחנו עוזבים, אני יסביר לך אחר כך, עכשיו תתחיל להתארגן וכמה שיותר מהר."
יצאתי מהחדר שלו והלכתי לשלי. שמתי בתוך תיק זיכרונות מקטניס, כמה בגדים אקדחים, סכינים.
ונכנסתי להתקלח, לנקות מעצמי את כל האדמה .
אחרי שיצאתי התלבשתי מהר, ויצאתי מהבית. ראיתי את קונור ליד הקבר, מדבר עם קטניס.
הלכתי לקבר והרמתי אותו משם.
"אין טעם אמרתי לו" והתקדמנו לאוטו.
"מה זאת אומרת אין טעם?"
"קונור,אימא חיה" וחייכתי אליו.
"מה זאת אומרת?"
"היא לא מתה, והיא לא בקבר שם, היא חיה, ועכשיו אנחנו נוסעים למצוא אותה."
"איפה היא ?" וחייך אליי.
"אין לי מושג, אבל אנחנו נמצא אותה"
והתחלתי לנסוע, נסעתי לכיוון הבית חולים שהיא הייתה בו, בניתוח לאחר המוות.
הגעתי לשם וניגשתי לקבלה.
"אבא, אני הולך לקפיטריה"
"בסדר" אמרתי לו, ונתתי לו כסף.
והוא הלך.
"כן" אמרה לי האישה בקבלה.
"קטניס אוורדין (מלארק) הייתה אצלכם לפני כמה זמן בניתוח לאחר המוות"
היא חיפשה במחשב.
"היא הייתה פה בניתוח, אבל לא בניתוח של לאחר המוות. רק היו כמה פצעים זה הכול"
"ומי לקח אותה אחרי זה ?"
"אני מצטערת אדוני אלה פרטים חסויים."
"אבל אני בטוח שיש סיכוי קטן שאת תתני לי אותם" וליטפתי את פנייה בעדינות.
"אני מצטערת, יפטרו אותי"
"או קיי, ניסיתי בטוב. עכשיו תחשבי שנייה, השם אוורדין לא מצלצל לך מוכר ? תחשבי טוב..." אמרתי לה והוצאתי את האקדח ושמתי אותו על השולחן.
"כדי שלא ייפלט לי בטעות כדור, תדפיסי לי את הדף הזה"
תוך שנייה הדף היה בחוץ, והיא הגישה לי אותו רועדת.
הכנסתי את האקדח חזרה.
"תודה, אני ממש מצטער שזה היגיע לרמה כזאת."
ואז קונור הופיע לידי עם כמה חטיפים ושקיות ממתקים ושתייה ביד.
"בוא קונור, הולכים."
הלכתי לאוטו. וכשהייתי באוטו הסתכלתי בדף. היו שם כתובות טלפונים שמות תאריכים.
"לאן נוסעים עכשיו אבא ?" שאל קונור והתחיל לאכול את כל מה שהוא קנה.
"אני עדיין לא יודע..."
ניסתי את כל מספרי הטלפון, אבל זה היה כאילו הספרים בכלל לא קיימים.
אז החלטתי לנסוע לכתובות הלאה. למרות שהן אמורות להיות ממש רחוקות.
