סידרתי את החולצה.
"אני רוצה לראות שוב." אמר מסתכל עליי במבט שלא יכולתי להבין מה הוא אומר.
"לא"
"אבל לא הסתכלתי כל כך טוב"
"אני ראיתי על מה אתה הסתכלת , ואתה הסתכלת טוב מאוד"
" מה את רוצה? אני אסיר. לא נגעתי בבחורה חודשים"
"אני שמה לב"
"מה לא הייתי נותן כדי להיות בחוץ." אמר נאנח.
"היית צריך לחשוב על זה לפני שרצחת"
"זה היגיע להם. אז לא חשבתי על זה."
"לאף אחד לא מגיע למות"
"לא לכולם..."
"תנסה שחרור בערבות."
"אני רוצח סדרתי, אני ייצא מכאן רק להלוויה שלי."
קצת היה לי קשה לשמוע אותו אומר את זה
וראו את זה על פניי.
"למה נהיית עצובה ?" שאל והרים את פני בידו.
"סתם"
"תספרי לי מה קרה." אמר ברכות מעביר את ידו באיטיות על פניי.
"נגמרו השעתיים " שמעתי את הסוהר אומר.
הוא פתח את דלת התא.
"גברת אוורדין את מתבקשת לצאת"
" נמשיך מחר"
"אני מחכה לך" ותפש את ידי.
ואז שחררתי בעדינות את האחיזה שלו. ויצאתי.
במשך היום טיפלתי בעוד כמה אסירים. ובשעה תשע חזרתי הביתה.
נכנסתי עייפה כל כך הביתה.
נכנסתי להתקלח. אחר כך יצאתי הכנתי לי משהו קטן לאכול.
וישבתי מול הטלוויזיה. אך את מוחי העסיקו מחשבות אחרות לגמרי.
מחשבותיי נדדו לפיטה. הוא כל כך חמוד.
המחשבות שלי המשיכו לנדוד לכיוונו של פיטה כבר בכיוון של חתונה. ואז האשליה התנפצה כשנזכרתי בדבריו...
"אני רוצח סדרתי, אני ייצא מכאן רק להלוויה שלי."
"אני לא מאוהבת בו" אמרתי לעצמי בזמן שאני מכבה את הטלוויזיה,והולכת למיטה.
נכנסתי בין השמיכות.
"אני לא מאוהבת בו, אני סתם חושבת ככה" מלמלתי לעצמי, תוך כדי שאני מתחילה להירדם.
בבוקר שלמחרת קמתי מאוחר. עשיתי את הארגונים של הבוקר בשיא המהירות, ויצאתי מהר מהבית. והתחלתי לנוסע.
הגעתי אחרי עשרים דקות.
אחד השוטרים תפש אותי.
"בואי מהר " והוא התחיל לרוץ ואני אחריו.
"מה קרה שאלתי אותו ?" שעמדו מול דלת גדולה ולבנה.
"אחד האסירים התמוטט נפשית"
נכנסתי מהר.
על אחת המיטות, ישב אסיר לבוש בבגדים לבנים, פניו היו מיוזעות ועיניו בהו בנקודה לא ברורה בחלל החדר וראשו זז קדימה ואחורה בתנועות קבועות ואיטיות.
"מה נתתם לו ?" צעקתי על אחד האחיות.
"הוא היה חייב להירגע אז נתנו לו כדורי הרגעה" אמרה לי האחות.
"מה המינון שנתת לו ?"
" 550 מ"ג"
"מה את מטומטמת ?" צרחתי עלייה.
תפסתי את פניו של האסיר. "תקיא את זה עכשיו !"
"אני לא חושבת שזה חכם כל כך " היא אמרה לי.
"את אחות אני רופאה! לי יש את הסמכות להחליט, הוא ימות עם מימון כזה"
"תקיא !" ציוויתי עליו שוב.
הוא לא הגיב .
