"אתה גורם לי להסמיק" לחשתי לו.
הוא צחק.
נתתי לו את האוכל. והוא ישב באחד השולחנות ואכל.
"אולי תצא כבר?"
"למה כל כך דחוף לך שאני ייצא ?"
"לא יודעת, אני לא כל כך אוהבת את המקום הזה. זה מקום רע כזה."
"כולם פה אוהבים אותך"
וזה די נכון. אני סידרתי לכולם חופשות ארוכות עם המשפחות שלהם, סידרתי להם תנאים יותר טובים, המצאתי כל מיני תירוצים בשביל מפקד הכלא, כדי להקל עליהם. לדעתי איך שהם מתייחסים לאנשים שם זה לא אנושי.
"יהיה לי קשה לעזוב. יחסית לעברות שהם עשו הם לא כאלה מרושעים"
" לא כולנו מפחידים ומרושעים כמו שאת חושבת" אמר צוחק.
"חח לא אמרתי שאני חושבת ככה. אבל יחסית לרוצח סדרתי אתה לא מפחיד"
"נעלבתי." אמר בקול רציני.
"למה נעלבת?"
"אני לא מפחיד ?"
"זה מעליב אותך ?"
"כן, רצחתי 8 אנשים, ואת לא מפחדת ממני ?"
"אתה מתגאה במה שעשית?"
"אולי קצת"
"אתה פסיכופט."
"אני לא היחיד"
שבועיים לאחר היום הזה, באמצע הלילה. שמעתי דפיקה בדלת.
קמתי מהמיטה חצי ישנה. הסתכלתי בעינית וזה היה......פיטה!!!
מה הוא עושה כאן ? דווקא עכשיו שאני בדיוק קמתי משינה.
פתחתי לו את הדלת, והוא נכנס מהר.
"מה אתה עושה כאן ?"
"אני יספר לך אחר כך."אמר הוא סגר את הדלת ונעל אותה, לאחר מכן הוא עבר בכול הבית במהירות וסגר את החלונות.
"מה קורה פה?"
"אני הסתבכתי! אני כל כך הסתבכתי"
"במה ?" שאלתי מהר.
"ביקשתי מהם להוציא אותי, ואז אחרי שהם הוציאו אותי. הם ביקשו מימני להיות מחסל שלהם, ואני אמרתי להם לא."
"ו..."
"את לא מבינה שהאנשים האלה לא מכירים את המילה לא? הם אמרו לי שהם לא סגרו את העניין הזה. אני יודע יותר מידי הם לא יניחו לי!" אמר לי לחוץ.
"טוב תירגע ! הם לא יבואו לחפש אותך כאן "
"אני מקווה." אמר והוא ישב על הספה.
"אני כבר חוזרת" אמרתי לו והלכתי לחדר שלי.
צחצחתי שיניים סידרתי את השיער, ושמתי קצת בושם אחרי זה חזרתי אליו.
