שמתי את שתי אצבעותיי בתוך גרונו.
ואחרי שנייה הוא הקיא הכול. הלכתי לשטוף ידיים, וחזרתי.
"אני ידאג שייפטרו אותך."
ואחרי כמה דקות, נראה על פניו שמצבאו השתפר.
"איך אתה מרגיש?"שאלתי אותו בזמן שנתתי לו כוס מים.
"גרוע, אשתי עוזבת אותי, כי אני לא יכול לראות אותה. הבת שלי לא רוצה לדבר איתי. התחלתי להשתגע ואז הם דחפו לי את כל הכדורים האלה."
"אני יסדר לאשתך ביקור, ותדברו על זה"
"תודה" הוא אמר לי.
יצאתי משם והלכתי למפקד הכלא.
"כן גברת אוורדין" אמר כשנכנסתי למשרדו בלי לדפוק על הדלת.
"אני רוצה שתסדר ביקור לאשתו של סינה "
"אשתו יכול לבוא הנה בשעות הביקור."
"אני מתכוונת לביקור בלי קיר זכוכית שמפריד בניהם."
"אני לא יכול לאפשר דבר כזה"
"תקשיב לי טוב !" צעקתי עליו, לא הבנתי מאיפה האומץ. " אם אני הייתי מגיעה שנייה מאוחר יותר האחיות שלך היו הורגות אותו. הוא על סף התמוטטות ! תן לו ביקור של אשתו למשך שעה! ייהרס העולם בגלל ביקור קטן ?"
"אני ממש מצטער גברת ! אבל לא " עכשיו גם הוא צעק.
"אני רופאה! ואני מאשרת לו את זה, הוא כמעט מת ! מגיע לו ביקור של אשתו ואני רק באתי להודיע לך. יש לי סמכות לזה."
ויצאתי משם.
חזרתי אליו. "הביקור מאושר תתקשר לאשתך ותגיד לה מתי לבוא." והושטתי לו את הפלאפון שלי.
הוא לקח את הפלאפון והלך לצד.
יצאתי מהחדר וסגרתי את הדלת אחריי, קראתי לאחד השוטרים.
"אני רוצה ללכת לפגוש את פיטה"
"כן גברת אוורדין, בעוד חצי שעה זה בסדר ?"
"בסדר"
בחצי שעה הלכתי וקניתי לו משו לאכול, קניתי לו הרבה אוכל. חשבתי שהוא יהיה רעב.
"התגעגעתי אלייך" אמר לי פיטה אחרי שבדק שהסוהר התרחק מספיק.
"קח, הבאתי לך משו לאכול."
הוא הסתכל על זה כאילו הוא בחיים שלו לא ראה אוכל.
"איפה ישנת ?" שאלתי אותו מחפשת מיטה בצינוק.
"על הרצפה." אמר לי והמשיך לאכול.
"מה ?" שאלתי בהפתעה. והרגשתי קצת אשמה על זה שאני ישנתי לי בחדר שלי על המיטה החמה שלי ועם השמיכה.
"כן, אבל כבר התרגלתי."
"אבל זה לא נוח, זה קשה וקר"
"זה התנאים שהם נותנים לרוצחים."
"אני יכולה לסדר לך חופשות בקלות אתה יודע "
"חח באמת ?"
"כן, אני עכשיו סידרתי לאיזה אחד לפגוש את אשתו לבד בלי שום דבר שמפריד."
"חברה שלי ממש תשמח שהיא תשמע את זה שאת יכולה לסדר לי לפגוש אותה"
"חברה שלך ?"
"מה לא סיפרתי לך , יש לי חברה שמחכה לי"
"אתה אוהב אותה?"
"לא יכול בלעדיה"
למזלי היה מספיק חשוך ככה שהוא לא ראה את הבעת פניי, את הכאב שבוודאי ניכר על פניי.
הרגשתי את עיניי מתמלאות בדמעות. אבל לא נתתי להם לרדת.
"למה שתקת ?" שאל אותי אחרי כמה דקות.
"כלום"
"את פה כדי לעשות לי טיפול פסיכולוגי נכון, אז תתחילי" אמר צוחק. הסתכלתי על פניו היפות, על החיוך המושלם שהיה על שפתיו. וקינאתי כל כך בחברה שלו.
"חח אתה לא צריך טיפול פסיכולוגי , אמרתי להם את זה רק כדי שייתנו לי לבקר אותך."
הוא חייך אליי וצחק. ואז , הוא שם את ראשו על הברכיים שלי ועצם את עיניו.
"אני חושב שאני עומד להירדם, בקושי ישנתי בלילה"
"אני חושבת שזה ממש לא פייר שהם נותנים לך ככה לישון." אמרתי וליטפתי בעדינות את פניו.
"זה לא כל כך נורא אחרי שמתרגלים לזה."
העברתי את ידי בעדינות לאורך צווארו ופניו באיטיות ובעדינות.
"תגידי, אני יכול לראות את הקעקוע שלך עוד פעם ?" שאל ועיניו נשארו עצומות.
"לא." קבעתי בחיוך.
"למה ?" שאל מופתע.
"כי ככה"
"אבל אני רוצה לראות את הקעקוע שלך"
"לא, אתה רוצה לראות משהו אחר."
"לא, כאילו גם, אבל בעיקר את הקעקוע"
"שקרן"
הוא פקח את עיניו, והסתכל בעיניי.
"אני כל הזמן מסתכל עלייך ושואל את עצמי, למה את בחרת לעבוד דווקא בכלא."
