"גייל," אמרה בקול רך ושקט "- אני מתגעגעת אלייך, אין לך מושג כמה אני רוצה להיות איתך עכשיו "
"אני יבוא לקחת אותך, אני מבטיח, עוד שבוע בנמל" וניתק.
ונסה סגרה את הטלפון והסתכלה עלינו.
"עוד שבוע בנמל" אמרה. הסתובבה והלכה.
"אולי בסוף אני עוד יצליח לסבול אותה" אמרה קטניס.
"תאמיני לי זה בלתי אפשרי" חייכתי לקטניס ונישקתי אותה.
שישה ימים לאחר מכן, הכול היה מאורגן, 50 מאבטחים חמושים, שמכוונים על מנת להרוג.
בשנייה שהוא יופיע שם, הוא גמור.
זו הייתה שעה מאוחרת בלילה, קטניס ישנה מחובקת בזרועותיי, ואני לא הצלחתי להירדם לשנייה, רק חושב על מה יקרה עם אני אכשל, אם אני לא אצליח, אם קונור ימות לפני, אם הוא לא מת עכשיו, קודם אשתי, ועכשיו הבן שלי. מזל שאחרי זה אין לאף אחד מה לקחת לי...
"פיטה קום" לחשה לי קטניס ונישקה אותי.
פקחתי את עיני באיטיות, הסתכלתי עלייה וכל החששות שהציקו לי במהלך הלילה נעלמו. אני לא יכול להיכשל שקטניס פה איתי.
"מה השעה?" שאלתי אותה.
"שמונה בבוקר " ענתה, "- גייל יחכה לה באחת עשרה בנמל."
קמתי מהמיטה, ראשי עדיין מסוחרר מהלילה, בהיתי ברצפה והרגשתי את הכאב מהחשש לאבד את הבן היחיד שלי. ונזכרתי בפעם הראשונה שקטניס סיפרה לי שיש לי בן.
" 'קטניס ! נו תני לי להיכנס!' אמרתי בקול מתחנן.
'עוף מפה !'
לא הלכתי, לא התרחקתי אפילו סנטימטר. ופתאום היא פתחה את הדלת, חייכתי אלייה.
'מה ?' אמרה בקול חסר סבלנות
'אני מצטער' אמרתי והשפלתי את ראשי.
ואז ראיתי ילד מתקדם אל עבר קטניס.
'אימא.. אני לא נרדם' אמר, וקטניס הרימה אותו.
'מי זה ?' שאל הילד והצביע עליי. הייתי המום, יש לה ילד ממישהו אחר, והרגשתי כאילו קורעים את ליבי.
'פיטה תיכנס, אני תכף ידבר איתך'
נכנסתי הביתה, עדיין המום, פיטה הלכה עם הילד לחדר, וחזרה אחרי עשר דקות.
'המשכת האלה...' והסתכלתי עלייה בעיניים עצובות.
היא התחמקה ממבטי.
'אני מצטער שלא חזרתי, אבל אני חשבתי שאת מחכה, לי אבל את המשכת. וזה ממש רציני אם יש לך ילד, לא הייתי צריך לוותר עלייך'
היא הסתכלה עליי שוב במבט מלא שנאה, עדיין לא דיברה. קמתי התקרבתי עלייה וחיבקתי אותה חזק.
