"קטניס.." הוא ליטף את פניי. "- את אוהבת אותי. את לא באמת מתכוונת לכל זה."
והוא התקרב אליי ונישק אותי.
ואני העפתי אותו ממני.
"אדון מלארק, בלי מגע !"
"אני לא רוצה יותר לראות אותך. בחיים שלי!" הנחתי את הטבעת על השולחן והלכתי משם.
"קטניס !" הוא צעק אליי.
"אני יחזור ! את תראי שאני יחזור !" צעק ואני סגרתי את הדלת מאחוריי ויצאתי.
חזרתי הביתה, עייפה כל כך.
לא בכיתי. בזמן שעבר למדתי איך להתגבר על הבכי, וגם למדתי איך להתגבר עליו.
אני חוזרת לחיים שלי, עכשיו שאני לא צריכה יותר לחכות לפיטה הם יהיו אחרים.
התקשרתי והזמנתי לי ולקונור כרטיסי טיסה לניו יורק. אני הולכת להתחיל חיים חדשים. בתור אימא חד הורית , זה צריך להיות קל, אני מקווה.
התחלתי לארוז את כל הבגדים, ואת כל הדברים שלי ושל קונור. שיניתי את המספר הפלאפון שלי, התקשרתי למפקד הכלא, אמרתי לו שאני ממש מצטערת אבל אני מתפטרת, ושאני חייבת לעזוב את הארץ באופן מיידי. הוא הבין אותי, כלומר בערך.
ביום שלמחרת קמתי בשעה 5 בבוקר, ארגנתי כמה דברים אחרונים לטיסה.
הערתי את קונור בשבע, והלכנוו לאוטו והתחלתי לנסוע לשדה תעופה.
יום קודם הסברתי לו שאנחנו נוסעים לחופשה.
חיכתה לי דירה שם,הכול היה מושלם, גם עבודה הייתה לי שם. בבית חולים.
ירדתי מהטיסה, ולקחתי מונית לבית החדש.
אחרי משהו כמו חצי שעה נסיעה הגענו לבית הנהג עזר לי עם המזוודות.
הבית היה 2 קומות לא גדול ולא קטן, רגיל. הבית היה מרוהט. הכול היה במקום שלו. סידרתי את הבגדים ואת הדברים שלי ושל קונור בחדרים שלנו.
קונור רץ אליי. הרמתי אותו.
"אימא מתי אבא בא ?" שאל אותי בחיוך.
"אבא הלך."
"לאן הוא הלך ?" שאל אותי קונור עדיין מחייך.
"הוא... נשאר בבית והוא מחכה לנו"
"אז בואי נחזור!"
"אנחנו נחזור בקרוב"
בשבוע הראשון שלנו, הספקנו לארגן כמעט את הכול, רשמתי את קונור למן משפחתון כזה בניו יורק קרוב לבית, ולקחתי לו שיעורים פרטיים לאנגלית לגילו.
יש לי שתי חברות טובות ויירס ואנני. ויירס היא אחות בבית חולים שאני עובדת בו. ואנני היא סטודנטית לרפואה, שלשתינו קבענו לצאת היום.
הייתי מוכנה ליציאה הן חיכו לי בחוץ באוטו.
הבייביסיטר כבר הייתה בבית, נתתי לה הוראות מדויקת איך לטפל בקונור, הבייביסיטר הייתה תיכוניסטית בת 18, קראו לה אנובוריה.
