הרגשתי איך העשן מתחיל להתפזר ולהתפוגג, בנשימה עמוקה מילאתי את ריאותיי אוויר צח ונקי.
עמדתי מהר על רגליי, במהירות שלפתי את האקדח שלי וכיוונתי אותו על גייל.
הוא חייך כשראה את זה.
"יש לך יותר מזל משכל."
"ראית מזה, לא פגע בי הכדור שלך. עכשיו כדי שבך לא ייפגע הכדור שלי אתה תגיד לי איפה אשתי ואיפה הבן שלי, ואני בתמורה לא אירה בך."
"אתה יודע , פיטה, היו הרבה ניסויים שתמיד הוכיחו שכוח המחשבה יותר חזק מהכוח הפיזי"
"אתה מתכוון בעצם שהמחשבה שלך יותר חזקה מהאקדח שלי ? אולי אתה רוצה שננסה את זה?"
"בור." לחש "- לא התכוונתי לזה ככה. על המונח פסיכולוגיה שמעת ?"
"אתה מתכוון לתת לי הרצאות, כי אין לי זמן וכוח לזה," וטענתי את האקדח שלי.
"למשל שנינו יודעים שאתה הגורם הכי מזיק בחיים של קטניס, שאם היא לא הייתה מכירה אותך היו לה חיים מושלמים." לחש בקול שקט וברור. "- כל החיים שלה היא חלמה להיות רופאה. והיא עבדה קשה כדי להגיע לזה. זה לא היה פשוט בשבילה. היא למדה בחו"ל כדי לקבל את התואר הכי טוב שיכול להיות. ואחרי 4 שנים של לימודי רפואה היא התחילה ללמוד פסיכולוגיה, וגם בשביל זה היא עבדה קשה, היא למדה כל היום וכל הלילה, ולא נחה לשנייה." הוא הסתכל עליי, ואז זרק את הנשק שלו על הרצפה, אני יכול לירות בו להרוג אותו ובעזרת המכשיר קשר הזה למצוא את קונור וקטניס, אבל משהו מנע ממני מלעשות זאת.
"כשהיא התחילה לעבוד בכלא, היא נתקלה דווקא בך , נכון ? אבל אתה סיפרת לה שאתה יושב על רצח סדרתי של שמונה אנשים, את התשיעי לא הזכרת נכון ? כי אותך לא קישורו לרצח הזה. אף פעם לא פגשת את ההורים שלה ,קטניס אף פעם לא סיפרה לך שום דבר על המשפחה שלה, אולי בגלל שכל כמה דקות ברחת לחו"ל לכמה שנים והשארת אותה להתמודד עם קונור, ולחיות כל החיים שלה לבד, לגדל ילד לבד. "
שתקתי, לא היה לי מה להגיד לו. בחיים לא חשבתי על זה בצורה כזאת.
"הכרת קצת את אימא של קטניס, מכמה שיחות טלפון. אבל בחיים לא שמעת על האבא נכון ? תיזכר שנייה, תיזכר בשם של האיש שרצחת שהוא לא היה רשום בכתב האישום."
"אגון אוורדין" אמרתי בלחש לא זוכר את שמו, פתאום הכול בא אליי, אני לעולם לא חשבתי שיש קשר בין השמות משפחה, לא חשבתי שיש קשר.
חזרתי אחורה במחשבותיי, אני אחר כך הלכתי להלוויה שלו , ניסיתי לחפש בעיניי להיזכר אולי בקטניס.
" הייתי לבוש בבגדים שחורים, לראשי היה כובע שחור שהסתיר את פניי והרכבתי על עיניי משקפי שמש שחורים. הייתי מתחת לעץ שסמוך לקבר, הסתכלתי על כל האנשים שעומדים שם ובוכים על הקבר שלו. לא הרגשתי שום אשמה ושום חרטה על מעשיי. כניראה כשזה מגיע לרצח של האדם התשיעי זה כבר לא ממש מזיז.
הסתכלתי על אחת הבנות שעמדה סביב הקבר שלו, לבושה בשמלה שחורה ומשקפי שמש היו על ראשה והחזיקו את שערה.
היא הייתה יפה, היו לה פנים עדינות ויפות. היא הייתה צעירה ממני בכמה שנים.
