עצמתי את עיניי לכמה שניות, מנסה להרגיע את עצמי מהבכי.
"כן" אמרתי. והעליתי על פניי חיוך קטן. אבל, השמחה שהייתה בתוכי התפוגגה באותה מהירות שהיא הופיעה. לא רציתי שהוא יעזוב.
הוא שם את הטבעת על אצבעי.
"אבל, אם משהו קורה לי, לא משנה מה, אם אני שוכב בבית חולים את לא באה לבקר אותי, ברור ?"
"אבל..."
"קטניס,זה חשוב"
"בסדר" אמרתי כמעט בלי קול.
"ואם אני מת, את ממשיכה בחיים שלך וזורקת את הטבעת." אמר בקול רציני.
"ואת לא באה אחריי" אמר אחרי שראה את המבט שהיה לי.
"בסדר" אמרתי ושתקתי. וחשבתי לעצמי, שאם הוא מת אני אחריו. אם אני לא יחיה איתו בעולם הזה, אז בעולם הבא.
הסתכלתי על הרצפה, וניסיתי להעלים את הבכי שלי, הדמעות שלי כל כך רצו לצאת.
הוא הרים את ראשי. ונישק את שפתיי.
הנשיקה שלי ושלו הפכה ליותר סוערת, נצמדתי אליו כמה שיכולתי.
הוא הרים אותי ולקח אותי לחדר, הוא השכיב אותי על המיטה, התחיל להפשיט אותי ושכבנו.
בבוקר שלמחרת, פקחתי את עיניי מוקדם בבוקר, פיטה לא היה לידי. נלחצתי כל כך.
קמתי מהר מהמיטה, והוא היה באמבטיה. נרגעתי מהר. אבל אז הדאגה שוב חזרה לליבי, היום, הוא ע.ו.ז.ב.
אחרי עוד כמה דקות, הוא יצא מהאמבטיה עם מגבת.
"כבר התעוררת ?"
וראיתי שהוא קצת מצטער על זה . הוא קיווה ללכת כשאני ישנה.
לא עניתי לו, נכנסתי להתקלח, וצחצחתי שיניים, יצאתי מהר, פחדתי שהוא ילך, בלי שאני יראה אותו. שיצאתי התלבשתי.
פיטה היה בסלון.
שהוא ראה אותי, הוא קם וחיבק אותי.
ונישק אותי, במשך הרבה זמן, נשיקה עדינה. נשיקה של פרידה. הוא אמר שהוא יחזור. היה לי בלב ניצוץ קצת של תקווה. אבל האכזבה יכולה להיות יותר גדולה.
"אתה מבטיח להתקשר לפעמים?"
"אני לא יכול להבטיח לך, אבל אני יתקשר, ואת מבטיחה לי שאף אחד חוץ ממני לא יראה את הקעקוע שלך, ואף אחד לא ינשק אותך, ויחבק אותך..."לחש מתקרב לפניי באיטיות עם כל מילה שאמר.
"אני מבטיחה. ואתה, תיזהר לגעת בבחורות איפה שלא תהיה!" ציוויתי אליו.
"למה, את מקנאה?" שאל בחיוך. היה לי קשה לא לבהות בחיוך היפה שלו. שלא נדבר על להיות כל כך קרובה אליו בלי לנשק אותו.
"כאילו שאתה לא"
"אני מאוד אקנא אם מישו יתחיל איתך. אבל בתור רוצח סדרתי שהשתחרר מהכלא אני חושב שאני יכול להסתדר עם מי שיתחיל איתך "
"יש לי חבר פסיכופט"
"אני פסיכופט, שאוהב אותך כמו שגבר לעולם לא יאהב אישה." אמר, ויכולתי לשמוע את הכנות בקולו.
הוא התקרב אל שפתיי עוד טיפה, ואני נישקתי אותו בלהט.
ידיו חיבקו את גופי חזק.
"אני הולכת להתגעגע אלייך " לחשתי לו מלטפת את צווארו.
"אני הולך לחשוב עלייך כל שנייה ושנייה בלי הפסקה."
"אני היחידה שלך , נכון פיטה ?" שאלתי בחוסר ביטחון.
"את יודעת שכן, את אשתי לעתיד." אמר מנשק אותי.
"אשתך לעתיד ?" שאלתי מתנתקת ממנו.
"נפלט לי. הטבעת שנתתי לך, היא כן לנישואים. אבל אני לא רציתי להציע לך לפני שאני חוזר"
"אז אתה בטוח חוזר"
"אני בטוח חוזר"
"אתה לא נעלם לי ?"
"לא נעלם"
"אני שונאת פרידות..." אמרתי לו תוך כדי שאני מחבקת אותו.
"גם אני, אבל אני יעשה את הפרידה הזאת הכי קצרה שאפשר"
הוא נתן לי נשיקה אחת אחרונה והלך, מי יודע מתי אני יראה אותו שוב...
אבל אסור לי להיות בדיכאון, אני חייבת לחזור לחיות.
