לא בחרתי. אני סיימתי ללמוד רפואה, ולא הייתה לי עבודה והציעו לי את העבודה הזאת, ולקחתי אותה."
"משתלם לך ?"
"לא כל כך 4500 בחודש. זה סביר."
"זה קצת. לי יש יותר"
"איך יש לך יותר ואתה בכלא?"
"חחח, אני שתול פה."
"מה זאת אומרת שתול ?"
"אסור לי לספר את זה. אבל אני חושב שאם אני יספר את זה לך לא יקרה כלום. משלמים לי על זה שאני יושב בכלא."
"מי משלם לך?"
"עולם תחתון. בחודש מיליון, על זה שאני מוסר להם מידע על האסירים שלהם בכלא, על אנשים שיושבים כאן שהם צריכים לחסל אותם. דברים כאלה."
"ואם אתה רוצה לצאת?"
"אני אומר להם ואני בחוץ."
"אז אתה שיקרת לי?"
"שקר קטן, אני פשוט לא יכולתי לספר את זה לאף אחד."
"חברה שלך יודעת ?"
"לא. את היחידה שיודעת."
אהבתי את זה שאני יודעת עליו דברים שהיא לא יודעת. אני בכלל לא מכירה אותה וכבר קבעתי שלפיטה מגיעה מישהי יותר טוב ממנה.
"אז למה אתה לא יוצא?"
"אני ייצא שיהיה לי מספיק כסף"
"מספיק כסף למה?"
"לחיות את כל החיים שלי בעושר ואושר עם אשתי"
"כמה זמן אתה פה?"
"שנתיים"
"ועדיין אין לך מספיק כסף ?"
"יש, אבל אם אני יכול לעשות עוד אז למה לא?"
"אני לא מבינה אותך, אני במקומך הייתי יוצאת מכאן, ולא הייתי מסתבכת עם כל האנשים האלה."
" אני כבר מסובך, קצת יהיה קשה לצאת מהסיבוך הזה."
"מה שתגיד"
והמשכתי ללטף את פניו ואת צווארו בעדינות.
"את יותר מידי נחמדה אליי, אני בסוף יתאהב בך" אמר לי בעיניים עצומות ובחיוך.
לחיי להטו. וידעתי שכרגע הן אדומות. מאוד אדומות.
ואז הוא פקח את עיניו.
הוא התבונן בי כמה שניות.
"את מסמיקה ?" והוא חייך.
"לא"
"כן את כן" והוא הרים את ראשו מברכיי, ובחן את פניי יותר טוב.
"את ממש מסמיקה" אמר לי.
"אולי קצת"
הוא ליטף את פניי.
"את חמה" אמר מחבק אותי. החיבוק שלו גרם לליבי לפעום כל כך בחוזקה. הקרבה אליו. הוא עטף אותי בחוזקה בזרועותיו מצמיד אותו בחוזקה אל גופו.
"נגמרו השעתיים." שמענו את הסוהר אומר. והתנתקנו במהירות.
הוא פתח את הדלת, וסימן לי לצאת.
"את צריכה לבקש יותר משעתיים" אמר והעביר את ידו על לחיי בלי שהסוהר ייראה.
אני מאוהבת בו לחלוטין.
יצאתי מהצינוק.
והמשכתי בעבודה שלי. כמה מהאסירים היו צריכים טיפול פסיכולוגי רציני. וכמה היו צריכים חיסונים ודברים בסגנון הזה.
"רופא לצינוק 7, רופא לצינוק 7 דחוף!" שמעתי בכריזה, והחוורתי. זה היה הצינוק של פיטה. משהו קרה לו ?
הגעתי למקום אחרי כמה שניות. כשאני מתנשפת.
ראיתי את פיטה מעולף על הרצפה.
"קחו אותו למרפאה!" אמרתי מהר. "- מהר !"
השוטר הרים אותו והלך איתו מהר למרפאה.
הוא הניח אותו על המיטה. בחדר קטן ובודד במרפאה.
והוא ייצא ונשארתי עם פיטה לבד.
ואחרי שהדלת נסגרה. טהר פקח את עיניו וחייך עליי.
"מה?" אמרתי לא מבינה מה קורה.
"תגידי להם שהייתה לי התמוטטות נפשית, בגלל שאני מתגעגע לחברה שלי. ככה תסדרי לי ביקור איתה."
"אבל אם ייתפשו אותי..."
"לא ייתפשו אותך. בבקשה, בשבילי " אמר.
"בסדר, אתה תפגוש אותה"
