"בוקר טוב" מלמלתי לעצמי.
תוך כדי שאני קמה מהמיטה.בוקר טוב זה לא הולך להיות.
רק סיימתי תואר שני ברפואה ואין לי עבודה.
אני גרה לבד בבית בבניין, 2 חדרים. מספיק לי.
אני רוב היום רק רצה ממקום למקום למצוא עבודה.
סיימתי את הארגונים של הבוקר. ואז צלצל לי הפלאפון.
"כן, " עניתי.
"שלום אני מדברת עם קטניס אורדין ?"
"כן" אמרתי
"שלום, מדבר פלוטארך הוונזבי, אני מפקד כלא, ואני רוצה להציע לך עבודה אצלי ?"
"בכלא ?" שאלתי מהוססת.
"כן, עבודה עם אסירים, ?"
"או קי." אמרתי עדיין מהוססת. "- מה השכר שלי ? "
"לחודש 4500 שקל" אמר
"מתי אני מתחילה?"
"שבוע הבא, נשלח לך מכתב עם הפרטים והכול לאן להגיע."
"אין בעיה"
אמרתי והשיחה התנקתה.
אף פעם לא חלמתי לעבוד בכלא, אבל חייב להתחיל מאיפה שהוא...
שבוע לאחר מכן, המכתב הגיע, הייתי מוכנה ליום הראשון שלי בעבודה שכולם יעשו הכול כדי לא להגיע אליה.
ירדתי למטה, התנעתי את המכונית שלי ונסעתי לכתובות שכבר זכרתי בעל פה.
המקום לא היה כל כך רחוק מהבית שלי, בערך עשרים דקות נסיעה.
אחרי שהגעתי למקום, חניתי את האוטו והתחלתי להתקדם.
בשערים חיכה לי שוטר. שליווה אותי עד המשרדים, תוך כדי שכל הגברים שם שורקים לי ונועצים מבטים.
אני לא ישקר, הם אולי היו אסירים אבל חלקם היו מאוד חתיכים.
"הגעת בדיוק בזמן, הגברת אמ... תזכירי לי,"
"קטניס אורדין." אמרתי בחיוך
"הגעת בדיוק בזמן, אחד האסירים נפצע"
והוא הוביל אותי למרפאה.
פתחתי את הדלת, הוא ישב שם על מיטת בית החולים. מסרב לקבל כל טיפול משאר האחיות.
"עזבו אותי ! אני בסדר!" הוא התחיל לצעוק עליהם.
