״אני לא מצליחה לעכל את זה שכבר סיימנו .״ סתיו אמרה בעודינו יושבות בשולחן בחצר הבית שלי .
חצי שנה עברה מאז המקרה , לא קיבלתי התקף חרדה כבר קרוב לשלושה חודשים . המצב שלי מעולם לא היה טוב יותר .
טוב הוא היה , לפני שהכל התחיל
אור ואני מדברים המון , הוא מזכיר לי בכל הזדמנות שהוא עדיין מחכה לי ושהוא אוהב אותי , והלב שלי כמובן נשבר כל פעם מחדש בכל פעם שהוא אומר לי את הדברים האלה .
אני לא יכולה לחזור לזה
אבל אני כל כך כל כך רוצה לחזור אלוהים
״זה הזוי , 12 שנה הסתיימו להן ככה .״ ליבי אמרה , עושה קליק עם אצבעותיה . ואני רק נזכרתי בכל המסע שעברתי , הנפשי בעיקר .
מכיתה י׳ ועד היום . שלוש שנים שלמות , מאז שהכל התחיל . רובן עברו בסבל , והחלק הקטן בהן עבר באושר הכי עילאי שקיים .
טקס הסיום היה מרגש , היה המון בכי . אני אתגעגע לכל זה , אני אתגעגע לכולם , אני אתגעגע לשגרה שהייתה לי ולא תחזור עוד .
אבל הגיע הזמן לצמוח , להתחיל התחלה חדשה שאני כל כך צריכה . להשאיר את כל זה מאחור ולפתוח דף חדש .
ירין השתחרר כבר מהצבא , וכך גם אור . הם השתחררו בהפרש של כמה ימים אחד מהשני , ומחר תום משתחרר .
מה שאומר שהטיול שלנו קרוב יותר מתמיד .
אור הצטרף לטיול , כך שאני נוסעת עם שלושתם ; ולמען האמת - אני שמחה שהוא בא .
עם כל המצב האבסורד הזה , מצאתי בו שוב את השקט הזה שכל כך הייתי צריכה , וכך גם הוא מצא את השקט שלו בי . האמון שלי בו חזר לאחר תקופה ארוכה
אני עדיין אוהבת אותו , כל חלק וחלק בגוף שלי אוהב אותו ומתגעגע אליו ברמה שהיא לא הגיונית , קיצונית אפילו . הגוף שלי צמא אליו ולמגע שלו , אני פשוט מתגעגעת בלי סוף
גם כשהוא לידי , אני מתגעגעת . כי אנחנו לא אנחנו , זה לא אור ואביגיל ; זה אור וזה אביגיל . אין יותר אנחנו כי זה לא קיים כבר עשרה חודשים לעזאזל .
אני מתגעגעת למה שהיינו , אני מתגעגעת לאיך שהוא היה נוגע בי כשהייתי מתמסרת אליו , אני מתגעגעת לנשיקות שלו ולחיבוקים שלו
כשהוא מחבק אותי הגוף שלי קם לתחייה ואני לא רוצה לשחרר , אני אוהבת אותו , יותר מדי .
עד שזה כואב
וזה כואב
כל כך
הבנות עושות יומיות בקרייה ולצערי אני לא יכולה להתגייס בגלל המצב הנפשי שלי .
