״אביגיל תפתחי לי את הדלת״ ירין אמר בפעם האלף בערך מאז שנעלתי את עצמי בחדר ולא יצאתי ממנו ליום שלם.
״די כבר ירין אני לא פותחת״ סוף סוף עניתי לו וחזרתי אל מתחת לשמיכה ״אני רק רציתי בטובתך אביגיל״ הוא אמר ״אף אחד לא יודע מה לטובתי ומה לא, פשוט תעזבו אותי״ אמרתי ושמעתי צעדים, מבינה שירין הלך סוף כל סוף.
המחשבות במשך כל היום הזה לא הפסיקו להציף אותי.
לא הלכתי לבית ספר, רציתי להמשיך לשכב במיטה ולהיות לבד.
להתמרמר על האהבה שחמקה לי בין הידיים.
אמא שלי נכנסה לחדר שלי אתמול והכריחה אותי לספר לה הכל, ואני יודעת שזה לא מכוונה רעה אבל כל כך לא רציתי לדבר על הנושא המזורגג הזה.
כל כך קשה לי עם עצם העובדה שהוא לא שלי, הוא לא שלי יותר, והוא גם לא יהיה בקרוב לעזאזל.
אני יודעת שלא היינו הרבה, אבל ארבעה חודשים ששנינו אהבנו אחד את השנייה ולא העזנו לעשות עם זה כלום, ועד שהעזנו דברים החליטו להשתבש.
אני יודעת שלא הייתי צריכה להכנס לזה בכלל מלחתחילה, אבל אין בי חרטות. אני לא חושבת שאהבתי ככה בן אדם במשך כל החיים שלי.
כבר דמיינתי את העתיד שלנו, דמיינתי את החתונה, את האהבה, וגם את הרגעים שיהיו רק שלנו לנצח.
אבל כל זה לא יקרה, כנראה שאהבה אסורה זה לא הקטע של הסיפור שלנו כל כך.
כנראה שהסיפור אהבה שלנו נגמר כאן, אבל זה שהסיפור נגמר לא אומר שהאהבה שלנו נגמרת.
אני לא חושבת שאני אפסיק לאהוב אותו.
אני חושבת שתמיד יהיו בי חרטות שלא ניסיתי לתקן את המצב ולנסות להסביר לירין, אבל אני כמו מטומטמת לא ניסיתי מספיק.
אני לא יודעת אם זו רק אשמתי, אבל אני יודעת שללא ספק יש לי חלק.
כי אני דפוקה, לא הייתי צריכה לשקר לו ככה אני כזאת מטומטמת.
אבל גם לא יכולתי לספר לו את זה, ידעתי שהוא יהרוג אותי ואותו ביחד. לא יכולתי לעשות לו את זה.
איך הוא חמק לי בין הידיים איך, אני לא מאמינה שנתתי לזה לקרות בכלל.
הייתה לי הרגשה שאני עושה טעות שאנחנו מספרים לו עכשיו, הייתה לי הרגשה כל כך רעה לגבי זה.
הייתי צריכה לחכות, להרוויח איתו יותר זמן, לחלוק איתו יותר ימים ואהבה, אבל לא עשיתי את זה ונתתי לשקרים שלי להשפיע עליי.
והנה אנחנו עכשיו, כל אחד בחיים שלו ואין לאף אחד מאיתנו מה לעשות בנושא.
בדיוק שעצמתי את עיניי קיבלתי שיחת טלפון ועל הצג היה כתוב
׳נינה אמא של אור💗׳ אני לא יודעת מה לעשות. לענות או לא לענות? ועצם זה שהשם אור כתוב לי על המסך גורם לי לצמרמורות.
אני חייבת לענות.
״הלו״ עניתי לשיחה מוחקת את הדמעות שהספיקו לרדת ״איך את?״ היא שאלה ״לא יודעת..״ נאנחתי ונתתי לעצמי להוריד את הדמעות
״איך הוא? הוא בסדר?״ שאלתי ״הוא מפורק״ היא השיבה, לשמוע את זה לא עשה לי טוב אלוהים. ״אבי מאמי תפסיקי לבכות״ היא אמרה ״אני לא מצליחה לשלוט בזה נינה אני נשבעת לך״ אמרתי ״הוא ממש מפורק?״ שאלתי ״הוא בחדר לא יוצא ממנו״ היא אמרה ״היית צריכה לראות איך הוא נכנס לפה אתמול, הוא היה הרוס כאילו מישהו מת חס וחלילה״ היא אמרה.
