*עדיין הלילה שלפני*
אני חייב לעוף פה, אני לא יכול לשלוט על עצמי יותר.
אני לא יכול להישאר פה. אני לא יכול להתנהג כאילו כלום.
אני הרסתי אותה ובכל זאת אני יושב פה עם כולם כמו איזה זין בזמן שהיא שוכבת לה במיטה, שבורה שם למעלה בחדר.
מכאיבה העובדה שגרמתי לה לכל כך כאב.
הלוואי ואני אצליח לתקן את הטעות המפגרת הזאת שעשיתי מבלי לחשוב על זה לעומק אפילו.
אני כזה אידיוט.
״טוב יאללה עפתי״ אמרתי קם מהכיסאות שבחצר. ״מה עף? כזה מוקדם?״ שחר שאל ״כן מוקדם אחי, שב״ ירין אמר ״לא לא, אני חייב לעוף אני מת מעייפות״ תירצתי מגרד בעורפי, לא קל לי לשקר לירין, או לאחרים, אבל לירין במיוחד.
כי ירין זה ירין. הוא החבר הכי טוב שלי עוד מגיל קטן.
מסתבר שאפילו עם אביגיל יש לי הסטוריה יותר ממה שחשבתי. היא חשבה שהיא אף פעם לא ראתה אותי, אבל היא לא ידעה שאני העברתי כמעט את כל החיים שלי ביחד עם אח שלה.
ירין הוא כמו אח שלי, מרגיש לי כאילו אני בוגד בו.
קשה לי לשקר לו, אני מסתכל לו בעיניים וכוסעמק אני מרגיש שהעיניים שלו לרגע כמו העיניים של אביגיל, כאילו הוא יודע על הכל, למרות שהוא לא, מרגיש כאילו הוא מכיר אותי יותר מדי טוב כדי לדעת את האמת.
״לך לך לישון״ ירין קם מהכיסא, לחץ את ידי וחיבק אותי ״ביי אח שלי״ הוא אמר בזמן החיבוק ״ביי אחי״ אמרתי ולאחר מכן חיבקתי את כל השאר, נכנס מהחצר אל תוך הבית ויוצא מהבית מתקדם לכיוון הרכב שלי.
אני צריך להתפרק עכשיו יותר מתמיד. אני כזה דפוק אלוהים.
למה אני חייב כל פעם מחדש להרוס כל דבר טוב שאלוהים שולח אליי?
אף פעם לא הסתדרתי עם דברים טובים, אבל עכשיו? עכשיו אני מרגיש דפוק שלא הסתדרתי גם עם הדבר הטוב הזה שנקרא ׳אביגיל לוי׳ . כי היא לגמרי הדבר הכי טוב שאי פעם יכלו להכניס לתוך החיים שלי עכשיו.
כמעט ארבעה חודשים כבר שחיכיתי לרגע הזה, שאשכרה אני אוכל להתגאות בזה שאביגיל שלי, שהיא איתי ושהיא לא עם אף אחד אחר.
אבל כרגיל, הייתי חייב להרוס הכל עם המוח הדפוק שלי.
״פאק!״ צעקתי כשנכנסתי לתוך הרכב והכיתי את ההגה באגרסיביות.
הכנסתי את המפתחות לסוויץ׳ והתחלתי לנסוע במהירות שיא.
העצבים השתלטו לי בגוף יותר מדי שלא הצלחתי לעצור את עצמי מכל האטרף ולעצור את האוטו כדי למנוע תאונה חס וחלילה.
״מי פה?״ שמעתי את אמא שלי צועקת מהמטבח כשפתחתי את דלת הבית וטיפה טרקתי אותה מרוב העצבים המזוינים שלי, ״אני אמא״ צעקתי מתקדם אליה לכיוון המטבח.
״מה זה מה אתה עושה בבית כל כך מוקדם?״ היא שאלה מופתעת. בימים רגילים גם אני הייתי מופתע מעצמי שאני חור כזה מוקדם. בדרך אני חוזר מהישיבות רק לפנות בוקר, כך שלחזור בשתיים עשרה בלילה אף פעם לא הייתה אופציה מבחינתי, להבדיל מהיום.
